הפרידה

207 7 12
                                    

-תקופת זמן: המסע לעצירת גאיה  :מיקום:ארגו 2  נקודת מבט:פרסי-

 הלב שלי היה כבד, ונראה שעם כל צעד הרגליים שלי מתחילות להתנגד. כבר סיירתי בכל הספינה. עזרתי לליאו (למרות שלא היה צריך), דיברתי עם הייזל, ג'ייסון ופייפר. אבל אחרי שעה לא נותרו לי תירוצים. גררתי רגליים אל פתח תאה של אנבת'. לפני שאאבד את האומץ, דפקתי עליה. היא לא ענתה. לרגע חששתי שקרה לה משהו. פתחתי את הדלת בתנופה. אנבת' הרימה אליי את ראשי. "הו, סליחה פרסי. היי" היא אמרה. בפעם המיליון בערך, מצאתי את עצמי חושב כמה שהיא יפה. הדחקתי את המחשבה הזו והתרכזתי. היא ישבה על המיטה שלה, וסביבה היו פזורים באי סדר דפים מלאים בשרטוטים. "אני מנסה לשחזר את הרעיונות של דיידלוס" היא אמרה לי. המהמתי משהו, והתקרבתי. היא טפחה על המקום הפנוי היחיד לידה, ואני התיישבתי בו. היא רכנה אליי, ואני הבנתי שהיא רוצה לנשק אותי. נעניתי לנשיקה, והיא התחילה לחבק אותי וללטף לי את הגב במקביל. רציתי להמשיך. לקחת את הדברים שלב אחד קדימה. אבל זה לא היה הוגן. לפני שלי היה את האומץ לעשות את זה, אנבת' התנתקה ממני. "קרה משהו" היא פסקה, והסתכלה עליי עם העיינים המדהימות האלה במבט מהורהר. "פרסי, אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, נכון?" המצח שלה התקמט. נשמתי נשימה עמוקה. זה לא היה קל יותר ככה. "אנבת', אני אוהב אותך. אני משוגע עלייך". היא חייכה. "כן, ברור, גם אני, אבל..." ואז היא החווירה. "פרסי..." היא אמרה בשקט. "אנבת', אני לא רוצה שיקרה לך כלום. אני לא רוצה לאבד אותך שוב. אני בן פוסידון, איתי הצרות ירדפו אחרינו..." אבל היא לא נתנה לי לסיים. "פרסי אל תגיד את זה" היא נענעה בראשה בחוזקה. דמעות החלו לזלוג מעיניה. "אני מצטער" אמרתי והתכוונתי לזה. "אני רוצה להגן עלייך. אנחנו חייבים להיפרד." "פרסי, עברנו כל כך הרבה, אנחנו נשרוד. אם נהיה ביחד. בבקשה" היא התחננה. "אני מצטער" אמרתי שוב. "צא מפה. תלך מכאן פרסי" היא אמרה לבסוף. הנהנתי ופניתי אל היציאה. רגע לפני שסגרתי את הדלת הסתובבתי לאחור. ראיתי אותה, את האדם שהכי אהבתי בעולם, מכורבלת בשמיכה ובוכה. המוח שלי ידע שעשיתי את הדבר הנכון. שהיא בטוחה עכשיו. הלב שלי רצה לרוץ חזרה ולהגיד לה שהכל היה מתיחה. סגרתי את הדלת בשקט. החלטתי ללכת אל הסיפון, המים תמיד מרגיעים אותי. כבר ראיתי את הים, כשפייפר התנגשה בי פתאום. "פרסי! היי" היא אמרה ועמדה להמשיך ללכת, עד שראתה את הפרצוף שלי. "פרסי" היא אמרה בשקט. "מה קרה?" הלכתי והתיישבתי על הספסל. "נפרדתי מאנבת'". לחשתי, לא מאמין למילים שיוצאות לי מהפה. "אתה עשית מה??" היא צעקה. "אבל...אתה אוהב אותה!" "אני יודע" מלמלתי וטמנתי את ראשי בידיי. הרגשתי חסר אונים במידה נוראה. ואז פייפר נאנחה. "כל פעם אותו סיפור. רצית להגן עליה, נכון?" היא אמרה בתוכחה. הרמתי את ראשי בתדהמה. "איך..." גמגמתי. "הבת של אלת האהבה" היא אמרה בחצי רטינה. ואז היא נעמדה פתאום. "אנבת' המסכנה!. אני הולכת אליה. בינתיים אתה תחשוב על מה שעשית, ועד מחר אני מצפה לראות אתכם שוב זוג יונים" היא נזפה ונופפה לכיווני עם האצבע שלה. הנהנתי חלושות, והיא הסתובבה ורצה אל התא של אנבת'.

עד ארוחת הערב כולם כבר היו מעודכנים. כולם ישבו לאכול, חוץ מאנבת' ופייפר שהגיעו באיחור, והתיישבו כמה שיותר רחוק ממני. אנבת' נראתה נורא (עד כמה שיכלה). החולצה שלה הייתה הפוכה, לאוזניה ענדה רק עגיל ינשוף אחד, השיער שלה היה פרוע, ועיניה היו אדומות ונפוחות. היא בקושי נגעה בפיצה שלה. מתח השתרר בשולחן. ואז ליאו אמר:"אזזז יש היום גמר ליגת האלופות, מי רוצה לצפות איתי?" בהתלהבות מזויפת. כולם שתקו. ליאו מרפק את ג'ייסון בחוזקה. הוא קפץ במקומו. "אני! אני אשמח. חיכיתי לזה כל כך הרבה. חלום חיי..." הוא עצר כשפייפר שלחה לו מבט מצמית. "אני אבוא איתכ..." התחלתי להגיד, אבל אנבת' אמרה זאת בדיוק באותו הזמן. מעצבן כמה שאנחנו מסונכרנים. "במחשבה שנייה, אני רוצה לסיים את הספר שלי " היא אמרה. פייפר לחשה לה משהו באוזן, והיא הנהנה. "מישהו מכם שמע מהמאמן?" אמרה פייפר בענייניות. ג'ייסון הנהן במהירות, כמו להבהיר שהוא מעדיף את נושא השיחה הזה. כולם נענעו בראשם לשלילה, וכך נגמרה השיחה. לפתע נשמע קול מאחוריהם. "נא להפקיד דרכמה אחת" כולם הסתובבו. בועה קטנה ריחפה באוויר, וממנה יצא הקול."זה האיריס נט! אולי זה הם" קראה הייזל בשמחה. ליאו שלף מחגורת הכלים שלו דרכמה, והשליך אותה על הבועה. בין רגע התמוססה הבועה והם ראו בשידור חי את ריינה, ניקו והמאמן הדג' נלחמים על חייהם. נראה שהם נלחמים במישהו, -לא, משהו, כמו הוריקן. היצור הסתחרר ויצר מסביבם מערבולות אוייר שגררו אותם לעברו. ריינה הבחינה בהם. החולצה שלה הייתה קרועה , והשיער שלה פרוע. היה לה מבט פראי בעיינים. "פרסי! תודה לאלים" היא נשפה קבוצת שיער מפניה. אף אחד לא אמר משהו על כך שהיא פנתה דווקא אליי, אבל ראיתי את אנבת' מתכווצת. אותו הוריקן התסער עליה, והיא נסוגה  לאחור. "כמעט הצלחנו, אבל יש כאן איזו נימפת רוח, בגרסה הזכרית. אם תוכל..." דבריה נקטעו לרגע כשהנימפה (או נימף?) הסתער שוב. הנהנתי וקמתי מהר. פניתי אל המעקה ונעצתי מבט בים. עצמתי עיניים ודמיינתי את המקום שראיתי שבו עמדה ריינה. הרגשתי צביטה חזקה בבטן. גייזר ענק של מים זינק ממולי, והקיף בקשת חצי יבשת בערך, עד שהגיע אל ריינה. הסתובבתי, וראיתי את ג'ייסון שסימן לי שזה עבד. התנשפתי וחזרתי לכיסא שלי, רועד במקצת. בימים האחרונים גיליתי שאני מסוגל לזה, לשלוח גייזרים של מים גם למרחק גדול. אבל זה גזל ממני הרבה כוחות. הרפיתי את שריריי ולעסתי את הפנקייק הכחול שלי. 


-אין לי רעיון איך להמשיך, חחח סורי. מדי פעם אם יהיה משהו שממש תרצו שאני אמשיך אני אמשיך-

וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')Where stories live. Discover now