הציירת

64 3 0
                                    

(סליחה שזה עוד סיפור שלא קשור לפרסי ג'קסון, נראלי אני פשוט אפתח ספר וואנשוטים כללי, אם כן, תקראו אותו? בבקשה תגידו לי בתגובות:)) תיהנוו

רצתי בכול כוחי, עדר השוטרים הזועמים מאחוריי. הרמתי מבט, ומייד נתקפתי כאב חד בצווארי, אבל הספקתי להבחין בבניין דירות פשוט מולי. האצתי ורצתי אל דלת הכניסה. פרצתי אותה איכשהו, לא היה לי זמן לקלוט איך, ומיהרתי לכיוון המדרגות. דילגתי בהן שלוש שלוש, עד שהגעתי מתנשף ורועד לקומה האחרונה. דפקתי על הדלת בפראות. הבחנתי במוזיקת רוק רועשת שנשמעה במעומעם מפנים הבית, ומנעה ממי שבפנים לשמוע אותי. בלי לחשוב יותר מדי ניסיתי את הידית. היא נפתחה בקול 'קליק'. העפתי מבט לאחור. קולות השוטרים נשמעו קרובים יותר. אם הם יתפסו אותי... נכנסתי מהר לבית ונעלתי את הדלת מאחוריי. הוא היה מעוצב בטוב טעם, די קטן אבל נחמד, עם הרבה עציצים בכל מקום וקיר אחד צבוע התכלת בגוון פסטל. נכנסתי עמוק יותר אל פנים הבית, והלכתי בעקבות המוזיקה הרועשת שהתחזקה עם כל צעד שלי. לבסוף הגעתי אל דלת צבועה באותו גוון של הקיר - תכלת פסטל, ועליה הודבק עם סלוטייפ שלט תוקפני: "אין כניסה, ממש לא אכפת לי מה יש לכם לומר". היססתי לרגע, ואז לחצתי על הידית ונכנסתי. האינסטינקט הראשוני שלי היה להירתע בהלם. החדר היה כל כך צבעוני, ומוזיקת הרוק רעשה כל כך, שהאוזניים שלי צלצלו. בצד החדר הקטן הייתה מיטה זוגית גדולה ומלאה בכריות, ולצידה מדף ספרים עמוס. כל שאר החדר היה מלא נתזי צבע צבעוניים, כני ציור מכוסים בדים, מכחולים ופחיות צבע. איפשהו בתוך כל המהומה הזאת, ישבה נערה על שרפרף וציירה במכחול על קנבס. היה לה שיער בלונדיני חלק באורך הכתפיים, משקפיים זהובים שהגדילו את עיניה, היה לה נזם באף, והיא לבשה גופייה לבנה וג'ינס מכוסים בצבע. בלי להפנות את מבטה אליי, היא שאלה בקוצר רוח: "לא קראת את השלט?" איכשהו שמעתי אותה מבעד למוזיקה הרועמת. היא רטנה, ואז לחצה על כפתור בטלפון הנייד שלצידה, והמוזיקה השתתקה. "אם לא אכפת לך, אני קצת עסוקה " היא אמרה, עדיין מבלי להביט בי. עיניה התכווצו בריכוז כשניקדה איזור מסויים עם המכחול שלה. ניערתי את עצמי מההלם, והצבעתי לאחור. "יש שוטרים בחוץ. אני באמת מצטער שנכנסתי ככה בלי רשות, אבל הם רודפים אחריי, ו..." "איפה החלק שלי בסיפור?" היא קטעה אותי, והסתובבה לכיווני לבסוף. כמה נקודות צבע ניתזו על פניה ושיערה, אבל לא היה ניתן לטעות בעיניה, שצבען היה ירוק בהיר וחודר. "אני...חשבתי ש...זאת אומרת, זה בסדר אם אסתתר כאן? רק עד שהשוטרים יילכו" גמגמתי. היא משכה בכתפיה. "קוראים לי ליאו, דרך אגב" פלטתי. היא לא הגיבה. באיחור קלטתי שהיא חזרה אל הציור שלה. נכנסתי עוד צעד ונדחפתי מאחורי הדלת, בצורה שהסתירה אותי. הנערה זמזמה את מילות השיר שנקטע, והמשיכה למרוח צבע במשיכות עדינות. מדי פעם קצב השיר הפך מהיר יותר, ואז היא הטיחה את המברשת בבד באגרסיביות בצורה שאולי קצת גרמה לי להירתע. המתנתי ככה זמן שהרגיש כמו נצח, עד שהיא הציצה מבעד לחלון הקטן שמעליה, והחזירה את מבטה אליי. "הרודפים שלך הלכו. אתה יכול ללכת עכשיו" היא אמרה, ואז החזירה את מבטה לציור, כאילו לא באמת אכפת לה. "תודה" אמרתי לה. היא הנהנה בהיסח הדעת. "לא תספרי לי איך קוראים לך?" פלטתי לפני שאאבד את האומץ. היא הסתובבה אליי, וחיוך קטן היה פרוס על פניה. "מה משנה השם שלי? משנה מה גורם לי להסתובב כשקוראים לי." המתנתי עוד רגע. "אבל אתה יכול לקרוא לי סאמר." היא אמרה, ואז הרהרה בכך. "כן, סאמר. שם נחמד. עכשיו בהצלחה, ליאו. אני חושבת שהדרך שלך רק התחילה" היא חייכה חיוך קטן, כאילו הסבל שאני עתיד לחוות מצחיק אותה. הסתובבתי ופניתי החוצה מהבית.
סאמר הייתה רק עוד תחנה אחת בדרך, אבל ידעתי שלנצח תישאר דמותה במוחי, יושבת ומציירת לצלילי מוזיקה רועשת.

וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')Where stories live. Discover now