נכדים לוולדי (פשוט כנסו רגע)

סליחה (אני לא מקפיאה את הפאנפיק)

אל תתרגלו לזה שהפרקים יוצאים מהר

ונכון שהציור למעלה חמוד? 

טוב, מספיק עם ההצגה, אני אספר את האמת, והאמת היא *מחניקה יפחת בכי* ש- שאין- שאין לי מה לכתוב כאן למעלה! *פורצת בבכי*

טוב נו *משיכת כתפיים* 

✨תהנו✨

≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋≋

נ.מ אלבוס פירסבל וולבריק בריאן דמבלדור (הייתי חייבת)

"אתה בטוח שאתה לא יכול להישאר, אלבוס?" שאלה מולי וויזלי. 

דמבלדור זכר אותה כתלמידה, זכר אותה מתרוצצת במסדרונות כששתי הצמות שלה קופצות מאחוריה. 

"למרבה הצער, כן. לצערי אני לא יכול להישאר, יש לי כמה סידורים שקשורים לשנה החדשה שעומדת בפתח." 

והוא התעתק משם בקול נפץ חד. 

הוא הביט סביבו, והבין שלא הגיע אל המקום הנכון. הוא ניסה למקד את מבטו בבניינים, ניסה לזהות רמז ולו הקל ביותר למיקומו. 

ואז הוא מצא אותו, שני שערים שחורים וגדולים מברזל, מחוברים לחומת אבן שהייתה ארוכה כל כך עד שיצאה מתווך הראיה של דמבלדור. 

דמבלדור נאנח אנחת אבל שקטה והתחיל ללכת לכיוון השערים השחורים. 

הוא פתח את השערים, והלך בין הקברים שצלליות של העצים והשיחים הופיעו עילהם, חוסמים את אור הירח. 

הוא הביט בפרחי הפלסטיק שהיו מונחים על אחד הקברים, נשארים שם לנצח, כמו האהבה של החיים לאהוב המת.

הוא המשיך לשוטט בבית הקברות הריק מחיי אדם, המשיך לשוטט באפלה. 

הוא נעצר מול קבר שיש ישן, שהיה מכוסה בפרחים סגולים יפיפיים שזרחו באור הירח, מסמלים את נקודת המפגש בין החיים והמוות. 

דמבלדור נאנח, ובהינף קל של שרביטו ניקה את האבק מהקבר הישן. 

הוא העביר את אצבעותיו על קבר השיש הלבן, נותן לראשו לעבור על אירועי היום הגורלי הזה. 

פרסאוס ג'קסון. חשב פרסאוס ג'קסון

פרסאוס ג'קסון- זיכרון מהשיחה הקודמת שלו עם פרסאוס קפצה למוחו של דמבלדור. פרסי, קוראים לי פרסי. דמבלדור זכר את המבט החמוץ שעלה על פינו של פרסאוס ככשמע את דמבלדור קורא לו בשמו המלא.

הזיכרון הצחיק את דמבלדור.

 הוא הרגיש חיבה לילד, חיבה שהייתה מסוכנת. 

היה מסוכן לראות את פרסאוס כאדם, הוא היה צריך לראות אותו כמה שהוא מצייג. 

הוא היה צריך לראות את פרסאוס לא כילד, אלה כנכדו של הלורד וולדמורט. 

נכדו של האויב. 

וישנה גם אחותו של פרסאוס, כמובן. 

אסטל בלופיס-ג'קסון. 

היא בהחלט הייתה הפתעה, אבל דמבלדור עדיין לא יכל להכריע אם הפתעה טובה או רעה. 

אסטל בלופיס-ג'קסון, חזר במוחו אסטל בלופיס-ג'קסון 

דמבלדור הוריד שוב את מבטו אל קבר השיש

אז זאת הסיבה שהגעתי לכאן. 

הוא נאנח, קולו שבור מכדי לומר משהו. 

אפילו אחרי כל השנים האלו, אפילו אחרי כל הזמן שעבר, אפילו עם כל החוכמה והידע שצבר, כשהוא עמד ליד הקבר הזה, כשעמד ליד הקבר של אחותו, הוא הרגיש מטומטם. 

כל כך, כל כך, מטומטם.

הוא היה נער אדיוט, ומאחורי מסכת הקמטים החדשה שלבש הוא היה עדיין אותו נער אדיוט. 

כי הוא לא למד.

היא הזכירה לי אותך אריאנה. היא הזכירה לי אותך כשעוד היית קטנה, היא הזכירה לי אותך בתקופה היפה. היא הזכירה לי אותך לפני הטעונה הנוראית, היא הזכירה לי אותך לפני שנעשית שקטה ומכונסת בתוך עצמך, בדיוק כמו הקסם שלך. 

היא הזכירה לי את האחות שרציתי, 

האחות שאין לי זכות להתגעגע אילה.

האחות שאכזבתי, 

הוא נגע באפו השבור

במשפחה שאכזבתי.

סליחה אחותי.

סליחה. 

אני מקווה שתוכלי לסלוח לי, למרות שאני יודע שזה חסר תקווה.