לונה קוול

למה היא דומה לי?

נ.מ פרסי

אני ואנבת' בדיוק חזרנו למחנה מהבית שלי, אבל כשהיינו קרובים ראיתי דמות מוזרה ליד המחנה, התקדמנו לעברה וראיתי שזאת בת אדם, לפחות ככה היא הייתה נראית.

ראיתי שהיא קמה, כולה מלאה בזיעה קרה, היא הייתה מבוהלת, כנראה סיוט

את בסדר?" שאלתי"

מי את בדיוק? ולמה ישנת פה?" שאלה אנבת', בתוקפנות הרגילה שלה"

רק עכשיו שמתי לב לעיניים של הנערה, הן היו ירוקות ים, כמו שלי וגם השיער שלה היה שחור, היא הייתה דומה לי. היה נראה שהנערה התפקסה והתרכזה.

"אני לונה, ישנתי פה בגלל... שאין לי בית והמקום הזה דיי יפה"

(אני לא מאמינה לה, מה אתה חושב) "Δεν την πιστεύω, τι πιστεύεις; "

אנבת' אמרה לי ביוונית עתיקה

(?אני לא יודע, אולי היא באמת מספרת את האמת)  "Δεν ξέρω, ίσως λέει αλήθεια;"

(?מה זאת אומרת? אתם לא מאמינים לי )"Τι εννοείς? δεν με πιστεύεις"

אמרה לונה.

אנבת' שלחה את היד שלה לכיוון הפגיון שלה.

"את מבינה יוונית עתיקה?"

"א... כן אני מבינה יוונית עתיקה"

"היא בטח חצויה אנבת', אולי עדיף שכירון יחליט"

אנבת' הנהנה אבל מבטה היה רציני, כאילו היא מנסה להבין מי זאת לונה באמת.

נ"מ לונה

לא חשבתי שאני יקום בבוקר מסיוט על מדוזה ובטח לא שיגלו אותי, הילד שהיה נראה כמוני אמר לבלונדינית שאני בטח חצויה, לצערי הוא צדק, הייתי חצויה ולא סתם חצויה, הייתי הבת של פוסידון, הילד הקודם של פוסידון זכה לתהילה גדולה מקרב כל החצויים והאלים, שמו היה פרסי ג'קסון ו..., אוי הילד שחור השיער שמולי הוא פרסי ג'קסון! זה שמדוזה רצתה שאני יחסל, לא באמת ידעתי איך היא מצפה ממני לחסל את החצוי הכי חזק בכל הזמנים אבל גם לא היה לי ממש אכפת, אני לא הולכת לפגוע באח שלי. לא הייתה לי בררה, אני צריכה לחשוף את עצמי.

"א... כן, אני חצויה, בת פוסידון"

פרסי ואנבת' הסתכלו עליי כאילו נפלתי משמיים.

נ"מ אנבת' צ'ייס

  
 זה היה מוזר, אבל זה הסביר למה היא דומה כל כך לפרסי, הם היו אחים, או שהיא משקרת אבל זה לא היה סביר.

אז למה ישנת פה ולא במחנה? איך לא ידענו עליך?" שאלתי"

"אמ... אני הסתתרתי, אתם יודעים, לראות אנשים כמוך יכול להיות כיף אבל גם מפחיד, במיוחד אם אתה לא יודע איך הוא ומה היכולות שלו"

פרסי עדיין הסתכל עליה בשוק של חצויים, שוק דיי נדיר, כי ראינו הרבה דברים מוזרים

"היא אחותי..."

"כן פרסי, מה כל כך מוזר בזה שיש לך אחות? לרוב החצויים יש אחים למחצה!"

"כי אני החצויי היחיד של פוסידון! זה לא פייר שעכשיו אני צריך לחלוק את החדר שלי!!"

פרסי עשה פרצוף זועף ואני נאנחתי וצעקתי עליו.

"מוח אצה!, תלמד נימוסים כבר!, אני מתנצלת בפני החבר חסר הנימוסים שלי"

"היי! אנני, זה לא נכון!"

גלגלתי עניים שוב, זה יקרה עוד הרבה כל עוד אני איתו.

הובלנו את לונה אל המחנה, יותר נכון אני הובלתי אותה למחנה, פרסי רק התלונן וגרם ללונה להבטיח שתעזור לו לנקות כל שבוע ואמר לה בברור שהעוגיות שלו מחוץ לתחום.

הוא תמיד ככה?" לונה לחשה לי באוזן"

לא, רק מתי שהוא מעוצבן ומופתע או והוא תמיד ככה עם העוגיות שלו." לחשתי לה חזרה"

הגענו למחנה והתקדמנו לבית הגדול, כשהגענו כירון שיחק עם מר ד' פוקר ואחד הסאטירים שם אכל את הפחית של מר ד', אופייני לסאטיר. כירון הסתכל עליינו ואז על לונה.

מי זאת?. כירון שאל אותי דרך המבט שלו.

חצויה חדשה, חזקה מאוד. השבתי גם

אני מבין, מתי היא הגיעה?

היום, מצאנו אותה ליד המחנה.

מי ההורה האלוהי שלה?

פוסידון...

מה... זה... חדש

כירון הרצין והפסיק את המשחק.

"באו ילדים, שבו ו... נדבר"

הסוףףףףףףף דווקא פרק ארוך יחסית אליי מקווה שאהבתם!

530 מילים 

הכי ארוך שלי עד עכשיו 

ביוששש