פרק 4 - אילינוי, שיקגו

282 18 1
                                    

נקודת המבט של אלינור:


בהיתי במסך המחשב לפחות עשרים דקות בשוק מוחלט. 

קיבלתי מייל מבחור בשם רוברט ג'ונסון, תמונה של כרטיס הטיסה שלי התנוססה על המסך, ויכולתי להישבע שכמעט והעליתי דמעות. 

טיסה ישירה מנמל התעופה בתל אביב לנמל התעופה הבינלאומי של שיקגו, אוהייר. 

מושב ליד החלון במחלקה הראשונה. 

התזמון היה קצר, רק אתמול הודיעו לי שמצאו לי משרה מטורפת בחברת 'פרספקטיב' שבשיקגו, ושאלו אותי אם ארצה לבצע רילוקיישן למטרות עבודה. 

כמובן שהסכמתי ללא היסוס, חברת פרספקטיב מוכרת כהחברה הכי מוצלחת בעולם, אין פרסומאי וקופירייטר שלא מכיר את החברה הזו וחולם להיות בה, אבל זה היה בגדר חלום מתוק, בחיים לא חשבתי שיציעו לי את המשרה הזו אפילו לא בצחוק. 

הסתכלתי על תאריך הטיסה, מחר. אני יכולה לכעוס על העובדה שלא נתנו לי מספיק זמן להיפרד, לארוז ואפילו לחשוב- אבל יכול להיות שזה לטובה, כי כנראה שאם הייתי חושבת לעומק בסוף הייתי מחליטה שאני נשארת בארץ. 

החלטתי לבקר את המשפחה שלי היום ולהיפרד ממי שצריך, ובמהלך הלילה אארוז את מה שצריך, הרי אני בטוחה שלא אשן מרוב התרגשות. 

''בואי תכנסי, הכנתי לך לאכול'' אמא שלי פתחה לי את הדלת בחיוך רחב, ולרגע היה לי שמץ של חרטה. איך אוכל לעזוב את ההורים שלי?

אבא שלי ישב על הכורסא הקבועה שלי ובירך אותי בשלום, התיישבתי בפינת האוכל והזמנתי את אבא שלי לשבת לידי. 

''אני צריכה לספר לכם משהו,'' אמרתי להם ושניהם התיישבו בלחץ בתיאום ודאגה מוגזמת. חייכתי אליהם וצחקקתי מלחץ. 

''את בהיריון?'' אמא שלי שאלה בלחץ וגלגלתי עיניים, ''אלינור, מה העניין?'' אבא שלי שאל, ''זה טוב, אלו חדשות טובות. אני פשוט לחוצה, שנייה'' קמתי ונשמתי כמה נשימות ארוכות, 

''חברת פרספקטיב קיבלה אותי לעבודה שלהם, הם ראו את תיק העבודות שלי וממש התלהבו ממני וביקשו שאגיע אליהם להתמחות, זו החברה הכי טובה בעולם לשיווק,'' אמרתי את החלק הפחות קריטי בסיפור, אמא שלי קפצה מאושר ואבא שלי נראה חשדן כהרגלו. 

''ואיפה החברה הכי טובה בעולם שוכנת?'' לעזאזל, הוא תמיד ידע לשאול את השאלות הנכונות. 

הסתכלתי עליו ובלעתי רוק, לאחר מכן הסתכלתי על אמא שלי שחיוכה דעך עם שאלתו של אבי, כשהבינה מה אני בעצם הולכת להגיד.

''אילינוי, שיקגו'' אמרתי בלחש ועיניה של אמי נפערו בלחץ. ''מה פתאום, אני לא מסכימה,'' אמא שלי החליטה נחרצות. ''זה לא יקרה, זה פשוט לא יקרה.'' היא אמרה והלכה לסלון, אבי נאנח והסתכלתי עליו בניסיון לקבל ממנו אמפתיה, גם אם זו לא הקריירה שהוא בחר עבורי הוא עדיין יודע מה זה לבחור את העבודה ואת עצמך לפני כולם, הוא תמיד עשה את זה. 

''אני מאושר בשבילך שאת כל כך מוכשרת במה שאת אוהבת, אבל אני נאלץ להיות עם אמא שלך בזה. וזה לא נתון אפילו למשא ומתן, את מבינה את המשמעות של מה שאת אומרת? לעבור למדינה אחרת, במרחק של 14 שעות מאיתנו. איפה נשמע דבר כזה?'' הוא הרצה לי. 

ההורים שלי ידעו כמה השפעה יש למילים שלהם עליי, ושנאתי שהם עשו את זה. ''את לא תעברי רחוק כל כך, זו טעות איומה. מי ידע מה יקרה לך שם? ואת לבד. את מבינה את זה? איך תסתדרי לבד בארצות הברית? זו מדינה כל כך קרה ומנוכרת,'' אמא שלי אמרה בחשש גדול, 

''ומה עם אשרת עבודה? מה עם חשבון הבנק שלך, החשמל,  הדירה שסבתא הורישה לך?'' אבא שלי שאל והבנתי שלא חשבתי על הדברים האלו בכלל. 

''את בת 23, זה לא משחק ילדים. למה את לא חושבת מעבר לשניות הראשונות? להיות בנתב''ג זה נחמד אבל אלו החיים האמיתיים. לא איזה בולשיט שאת רואה בסרטים שלך,'' הוא המשיך להקניט אותי ועצרתי את הדמעות, ריחמתי על עצמי לכמה רגעים ואז שנאתי את העובדה שאני מרחמת על עצמי. 

ההורים שלי צדקו, זה לא משחק ילדים, זה לעבור למדינה זרה בלי אף אחד שאני מכירה, חוקים של מדינה זרה, חשבונות של מדינה זרה שאפילו לא טרחתי לחקור עליה חוץ מלבדוק אילו אתרי קנייה יש בה. 

''ליאור, זה מספיק,'' אמא שלי אמרה לו כשראתה שנפגעתי. ''אנחנו לא מנסים לפגוע בך יקירתי. אנחנו רק רוצים שתחשבי מעבר לחודש הקרוב, תראי קצת יותר מעבר, את כבר לא ילדה. תחשבי על זה,'' היא אמרה במילים עדינות יותר ומזגה לי צלחת אוכל. ''עכשיו תאכלי, זה לא טוב לחשוב על בטן ריקה.'' היא חייכה, איבדתי כל חשק לאכול אבל לא רציתי להראות להוריי את ההשפעה העמוקה שיש להם עליי, את העובדה שהמילים שלהם פוגעות בי כל כך, אז חייכתי והתחלתי לאכול. 

''מתי היית אמורה לעבור בכל מקרה?'' אבא שלי שאל אותי, 'היית אמורה', כי זה ברור שזה לא משהו שאעשה, ברור שזו סתם שטות שעברה לי במוח. 

''הזמינו לי למחר כרטיס טיסה,'' אמרתי והוא צחקק. ''נו באמת, זה לא נשמע לי רציני בכלל . תדברי איתם שיבטלו את זה, חבל על הכסף שלהם.'' הוא ציווה. 

רציתי לצעוק עליו שאלו החיים שלי, אבל הוא צדק. לא חשבתי לעומק על הדברים האלו, וכרגיל עזבתי את בית הוריי עם תחושת מועקה נוראית. יש לאבא שלי כישרון מיוחד בלתת לי להרגיש ילדה קטנה ומטומטמת שלא מבינה כלום מהחיים שלה, כנראה שאני באמת כזו. 

בלב כבד שלחתי ליוסף את ההודעה שלא אצליח להגיע, ושאלתי אם יש אופציה למצוא לי מקום עבודה חלופי שלא דורש ממני לעבור יבשת. 

לא עברו 5 דקות וקיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. ''היי מותק, זו אמילי לוין, אשמח שניפגש לדבר'' היא אמרה במהירות הבזק, 

''בטח, מתי את רוצה?'' לא הצלחתי לחשוב על תירוץ מספיק טוב על למה לא, 

''תגיעי עוד שעה וחצי לקפה שאול בעיר תחתית. ניפגש.'' אמרה וחתמה בכך את השיחה. 


'אני מקווה שלא לקחת את הדברים שאמרנו קשה מדי, אנחנו אוהבים אותך ואתך בכל צעד שתבחרי, רק היינו רוצים שתחשבי על דברים לעומק יותר בפעם הבאה לפני שאת מסכימה לכל דבר שמציעים לך.' קיבלתי את ההודעה מאבא שלי שזה מפתיע כשלעצמו כי בדרך כלל הוא מעביר את ההודעות דרך המתווכת - אמא שלי.

'זה בסדר, אתם יכולים להיות רגועים, שלחתי להם הודעה שלא אגיע. אני לא נוסעת.' 

prespectiveTempat cerita menjadi hidup. Temukan sekarang