האקרית - נסיכות המפאיה 1

פרק 16

אליסה

אני קמה לחדר המקלחת ושוטפת פנים. אירועי אמש חוזרים אליי ברצף ואני מחזיקה את השיש. אלוהים ישמור. דקרתי את לוגן והוא כמעט אנס אותי, אם אפשר לקרוא למה שזה היה אונס. כי זה לא הזכיר אפילו במעט את מה שעברתי בבית יתומים. לוגן גרם לעור שלי לבעור. אני לא מבינה למה? אני שונאת אותו, הוא מחזיק אותי כאן נגד רצוני והוא הולך לסבך אותי בדברים לא חוקיים כמו גנבה. האמת אני די מתחסדת כי אני בעצמי גנבתי מהבנק כדי לחלק כסף לנזקקים ולשלם לי את השכר דירה, ואני בטוחה שלוגן רוצה אגנוב כסף מאנשים שלא הרוויחו אותו בדרך ישרה, ועל גבם של חסרי ישע, אז מה הבעיה שלי? אני שומעת דפיקה בדלת. טוני נכנס ומניח לי מגש עם צלחות אוכל.
"בוקר טוב, אבוא לקרוא לך שתסיימי לאכול." הוא אומר ולא ממתין לתשובה. הוא עוד כועס עליי ובצדק בגללי הוא חטף אגרוף.

לאחר שסיימתי לאוכל, אני נכנסת להתקלח, לא יודעת למה חשוב לי להיות מסודרת. אף פעם לא דאגתי להסתדר יותר מידי כשיצאתי מהבית, מעולם החיצונית שלי לא הייתה במקום ראשון בסדר העדיפויות שלי עד לרגע זה, אבל אני מרגישה שאני רוצה להיראות טוב. אני נכנסת לחדר הארונות, הוא מבולגן אחרי ההתפרצות שלי, אני צריכה לסדר אותו. אני שולפת מכנס ג'ינס וחולצה לבנה ומתלבשת. אני מתיישבת על המיטה בדיוק שהדלת נפתחת.
"ליאו מה אתה עושה פה?"
"שלום גם לך."
"באת לוודא שאני לא מתחרטת, ועושה בעיות לאח שלך?"
"עלית עליי. אני לא רוצה שתסתבכי איתו. אליסה בבקשה אל תעשי שטויות."
"כמו לדקור אותו?"
"תקשיבי את מטורפת, אין לי מושג איך את עדיין נושמת. באמת."
"כי אח שלך צריך אותי."
"כן וזה יותר מזה אמרתי לך כבר את שייכת לו."
"עוד פעם השטויות האלו? אני לא שייכת לאף אחד."
"אוקיי, בואי אנחנו צריכים ללכת." הוא אומר ופותח לי את הדלת. אני הולכת לכיוון הדלת ועוברת את מפתן החדר וההרגשה כל כך טובה. זה עשה לי לא טוב כל הימים האלו שהייתי נעולה כאן. "מפה," ליאו אומר לי ואני הולכת אחריו.
"אתה חושב שאח שלך עכשיו ייתן לי לצאת לחלק אוכל לנזקקים?" אני שואלת את ליאו, הוא נעצר ומסתכל עליי. "כלומר עכשיו אחרי שאני עוזרת לכם."
"אני לא מבין. "ביקשת ממנו כבר והוא לא הסכים?"
"הצבתי לו את זה כתנאי לעזרה שלי ואבל הוא סרב בטענה שהוא לא עושה איתי משא ומתן, אבל אני שואלת אותך מאחר וכבר הסכמתי, נראה לך שהוא יאפשר ללכת להביא להם אוכל?"
"אליסה אני באמת לא יודע."
"סתם שאלתי כדי לדעת מה אתה חושב, אני יודעת שלא אתה מחליט."
"אני מחליט על הרבה דברים, רק לא עלייך."
"ברור לי, לא התכוונתי לזלזל בך, ליאו תסתכל עליי." אני מבקשת ממנו. הוא נעצר ומסתכל עליי. "הסכמתי לעזור לכם רק בזכותך, חשוב לי שתדע. הייתי נותנת ללוגן לרצוח אותי עם צריך ולא הייתי נשברת, כי אי אפשר לשבור משהו שהוא כבר שבור, אבל לא רציתי לראות אותך נפגע."
"לוגן לא היה פוגע בי."
"אני יודעת ובכל זאת לראות אותך חוטף מכות לא היה לי נעים."
"בואי נתקדם." הוא מבקש וממשיך ללכת. אני הולכת בוחנת את הסביבה שלי, אנחנו עוברים דרך חדר המגורים ששם הסתתרתי אחרי שברחתי לטוני, צד שני זה הכניסה לבית ואני רואה מעברו השני את המטבח. אנחנו ממשיכים ישר, יש גרם מדרגות, אני מרימה את עיניי ורואה שנדליר ענק שלא הבחנתי בו קודם, אנחנו עוברים דרך מסדרון, עד שנעצרים ליד חדר. ליאו פותח את הדלת. "אחרייך." הוא נותן לי להיכנס קודם.
אני נכנסת לחדר ולעיניי נגלה החלום הרטוב של כל איש מחשבים, עשרה מסכים ענקיים וציוד מחשבים יקר מאוד. בחיים לא הייתי ליד ציוד כזה משוכלל אני יכולה לפרוץ מכאן לבית הלבן. האצבעות שלי מתחילות לדגדג אני רק רוצה להניח את הידיים שלי על המקלדת ולהקליד קודים, ולפרוץ לכל מיני מקומות אסורים רק כדי להוכיח שאני יכולה.
"אליסה, תכירי את דון," אני מתעוררת מהבועה שהייתי בה, ומסתכלת על לוגן ועוד גבר שאני לא מכירה.
"נעים מאוד אני דון," הוא אומר לי ומושיט יד ללחיצה. אני לוחצת אותה.
"אני יכולה?" אני שואלת את לוגן ומצביעה על אחת המקלדות.
"בוודאי," הוא אומר ואני מזיזה את הכיסא, ומניחה את אצבעותיי על המקלדת.
"אנגרי מיאו, איזה חלום," אני ממלמלת. המקלדת הזאת עולה 1500 דולר בשקט, זה מטורף.
"חכי שתראי את העכבר, זה וי 3 פרו."
"לא מאמינה."
"את ימינית או שמאלית?" הוא שואל אותי.
"ימינית," אני עונה הוא קם וחוזר עם עכבר ופד עם סיליקון.
"בבקשה," הוא מניח לצד המקלדת את העכבר עולה בערך 400 דולר, אני יכולה להאכיל איתו ארבע משפחות. אני לוקחת נשימה ומניחה את ידי עליו ביראת כבוד.
"בחיים לא נגעתי בציוד כזה יקר."
"מר אוונס נתן לי יד חופשי לקנות את הציוד הכי חדיש שיש."
"מדהים," אני נכנסת למחשב ומתחילה להקליד.
"אגב הקוד שהצלחת לפרוץ במכללה, אני בניתי אותו, זה היה מטרוף מה שעשית שם, ששלחת סוס טרויאני למתחרים, גאוני."
"תודה, הקוד שלך היה מעולה."
"יופי, אחרי שהתעדכנת בואו נתקדם," אומר לוגן מאחורינו. "דון תסביר לאליסה מה אנחנו עושים כאן."
"בוודאי, אז אני בניתי כמה קודים, אנחנו צריכים להיכנס לחשבונות האלו כאן ולרוקן אותם, אבל כל פעם שאני מנסה. אקרים חיצונים חוסמים אותי, אני לא מצליח לעבור את הקיר הזה."
"ניסתה להכניס סוס טרויאני?"
"בהשראתך ניסיתי להעתיק את הקוד שאת עשית אבל לא הצלחתי."
"אי אפשר להעתיק את הקוד שלי, כי ברגע שהצלחתי להיכנס, הסוס טרויאני משמיד את עצמו."
"זה גאוני."
"תודה, אז תנסי את זה כאן, תכניס את הסוס שלך לחשבון הזה." הוא בוחר את אחד החשבונות. אני מתחילה לבנות את הסוס טוראני ומתקתקת את הקוד.
"זה ייקח לי כמה שעות."
"אני כאן אם תצטרכי אותי," הוא אומר לי. במקביל לבניית קוד, אני מתחילה לבדוק את הרשת, ואת המחשב, אני רואה שכל הבית מרושת מצלמות. פתאום מנורה אדומה נדלקת.
"מה יש לך לחפש במצלמות?" שואל דון, ומכבה את המנורה. יצאתי חובבנית! אני כועסת על עצמי איך לא איתי את 'התצפיתנים'!
"כולם, סתם חקרתי קצת את המחשב." אני אומרת בהתנצלות. לוגן מסובב לי את הכיסא ומניח את הזרועות השריריות שלו ומסתכל אל תוך עיניי.
"אליסה אני מזהיר אותך, אל תעשי שטויות, אחרת אני לא אתן לך להתקרב למחשב."
"אז איך אני אוכל לפרוץ לחשבון בנק ולגנוב בשבילך את הכסף?" אני מתחכמת.
"דבר ראשון, זה כסף שלי! כסף שגנבו לי. אני לא צריך את הכסף הזה. אם עוד לא הבנת יש לי מלא ממנו. זה רק צדק פואטי, זה נגנב ממני. זה שלי. את מבינה?" אני מהנהנת לא סומכת על הקול שלי שהוא כזה קרוב לפרצוף שלי. "דבר שני אם אני לא אצטרך את שירותייך יותר זה אומר שאני לא צריך את האצבעות שלך, ואם אני לא צריך אותן, אני חותך לך אותן, את מבינה?"
"אתה..."
"אני לא אעז?" הוא משלים אותי. אני לא עונה לו, כי אני באמת לא יודעת אם הוא יעז או לא. הוא מתרומם ממני ומחייג.
"איפה אתה?" הוא שואל ומנתק. "בואי איתי," הוא אומר לי ופותח את הדלת. אני לא קמה.
"לאן?"
"אני לא אבקש עוד בפעם." הוא עונה לי. אני מתרוממת בחוסר חשק וצועדת לכיוון הדלת בהיסוס. הוא מניח את ידו על גבי התחתון ומאיץ בי להתקדם מהר. היד שלו מעקצצת בגבי ואני הולכת בקצב שלו, כדי שלא יגע בי. אנחנו נעצרים מול מעלית. הוא לוחץ על הכפתור והיא נפתחת. ברור שיהיה באחוזה הזאת מעלית.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"עוד מעט תגלי ארנבונת."