*כעבור שלושה ימים*
•אופק•
עברו עוד שלושה ימים היא עדיין לא התעוררה.
"מה הם אמרו לך אופק?" אני שומע את אושר שואל,
אנחנו ליד החדר שלה יושבים על הכיסאות.
השומרים מפוזרים ברחבי הבית חולים.
למרות שלא היה צורך בכך כי הוא שייך לי ולמשפחה שלי כך שאף אחד לא יוכל להיכנס ללא אישור.
אני מזיז את רגלי ללא הפסקה, הכעס רק בער בי.
"אופק?" הוא שואל שוב "הם רוצים לנתק אותה." אני מיישר מבט אל עיניו.
"מה? מתי?" הוא ממהר לשאול "לא יודע." אני מחזיר מוריד ממנו את המבט וממשיך לבהות בקיר מולי, כשרגלי זזה ללא מנוחה.
הרופאים המזדיינים האלה רוצים לנתק לי אותה מהמכשירים כי לא מאמינים שהיא תקום.
על הזין שלי האמונה שלהם. היא תקום ואני אעקור להם איברים בגוף כשזה יקרה.
"אף אחד לא ינתק אותה תנשום." הוא אומר וקם.
"בוא נלך לקנות לך משהו לאכול" הוא אומר "אני לא זז מפה אושר." אני מחזיר הוא נאנח "מה להביא לך?" הוא שואל, אני לא עונה, הוא הולך.
"- - - - - -" אני שומע רעש שלא מוצא חן בעיניי אני מתרומם מבין שזה ממנה אני נכנס לבפנים במהירות המוניטור התחיל להשתולל.
•לין•
"- - - -" ציפצוף חורק נשמע לי באוזניים.
אני פוקחת את עיניי בבת אחת.
אור מסנוור פוגש את עיניי.
"בוקר טוב לין, איך את מרגישה?" אני שומעת קול נשי מעליי היא מקרבת אל עיניי פנס בתנועה שנראתה שהיא בודקת אותן.
"לחץ. כואב." אני עונה בשקט אחרי כמה שניות אני מרגישה דקירה ואת הלחץ נפוג.
"לאט לאט מתוקה." אני מביטה סביבי ומתחילה לקלוט מה קרה.
חטפו אותי. ירו בי. אני בבית חולים.
"כמה זמן אני ככה?" אני שואלת מביטה בה "חמישה ימים. היית מורדמת ומונשמת. אומר לך את האמת לא חשבנו שתשרדי. המערכות שלך קרסו. אבל הוכחת אחרת." היא אומרת ושולחת לי חיוך שריכך מעט את המילים שלה.
"חמישה ימים?!" אני נבהלת, שכבתי פה חמישה ימים? לא יכול להיות.
"רגע. מה עם אופק? איפה הוא?" אני שואלת בדאגה ובלחץ "הוא מחוץ לדלת. תרצי שאקרא לו?" היא שואלת
"כ..ן כן כן." אני בהתחלה מהססת לא מבינה למה "אל תתאמצי יותר מידי." היא אומרת כשאני מנסה טיפה להתרומם ולבסוף מוותרת.
היא יצאה מהחדר, הנחתי את ראשי על הכרית לאחור
אחרי חצי דקה בערך הוא נכנס לחדר
הרמתי את ראשי וראיתי אותו הכתף שלו הייתה חבושה.
"אתה בסדר?!" אני שואלת הוא מתקדם אליי ונעמד לצידי "את רצינית שאת שואלת אותי את זה?" הוא מחזיר
"חיכיתי לך אהבה שלי. ישבתי פה על הכורסא המזדיינת הזאת וחיכיתי לך. חיכיתי שתפקחי את העיניים שלך. וסוף סוף זה קרה. אני מצטער אהבה שלי. על הכל. הייתי צריך פאקינג לשמור עלייך סליחה יפה שלי." הוא מנשק את ידי מספר פעמים
YOU ARE READING
החיים בצל הפשע
Romanceהוא בן 24 ושמו אופק, הוא עבריין שלא רואה ממטר. הוא נולד לעולם אכזרי ואימתני ביותר. הוא לא מייחס חשיבות לאף אחד, הוא לא מביע רגשות כלפי אנשים סתם. הוא יעשה הכל כדי להשיג את מבוקשו, הוא בחיים לא היה בזוגיות, והוא גם לא מעוניין בכך. הוא מעדיף להישאר...
