Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
״אוי זה פשוט יפייפה.״
״אני מסכים עם אמא שלך, האדום מאוד מחמיא לך מותק.״ אבא הוסיף לדבריה של אמא. ״אני ממש לא רוצה את הנשף הזה אמא.״ נאנחתי, אך הבטתי בעצמי.
מול המראה הגדולה בחנות המעצבים המפוארת, מודדת שמלה אדומה, מנופחת, ונוצצת. ההכנות לנשף כבר מתחילות, כל מי שאני מכירה יהיה שם.
אךזהאומרשגםג׳יימסיהיהשם.
״מספיק ג׳וליאנה, דיברנו על זה מספיק. הנשף מתקיים, יהיה לך כיף אל תדאגי.״ היא חייכה אליי חיוך מנחם. ״אתם הולכים להזמין את כל מי שגר בקליפורניה?״ ידעתי את התשובה אך בכל זאת שאלתי.
אמא הביטה בי בשעשוע. ״כן, אך זה לא משנה, את יודעת שאת תהני.״ היא סימנה למוכרת להגיע. ״יש לכם מסכה תואמת?״ הבטתי בה בבלבול. ״מסכה?״
״לא אמרת לה?״ אבא הביט באמא בהיסוס. ״לא. לא יצא עדיין. אתה מוזמן לספר לה ריצ׳ארד.״ אבא נשען על הכורסה שישב בה ופצה את פיו. ״הנשף הוא נשף מסיכות, משמע, את תצטרכי מסכה תואמת לשמלה.״
אלוהים, להורים שלי היה המון רעיונות מוזרים במשך השנים אך זה בין הרעיונות ההכי מוזרים שהיו להם.
״בסדר.״ אמרתי בכניעה. ״זו המסכה שיש לנו.״ המוכרת הושיטה לי מסיכה עם אבני חן יקרות מאוד בצבע אדום שתאם לשמלה. ״זה נהדר.״
אמא חייכה בסיפוק. ״אז קדימה, נשלם ונגמור עם זה.״ אבא מיהר לקום, הוא לגמרי לא נהנה כאן. ״ריצ׳ארד! חכה!״ אמא צחקקה ועצרה אותו.
״עדיין לא מצאנו שמלה עבורי!״ צחקתי בקול רם כשראיתי את ההבעת פנים של אבי. הוא היה נראה כל כך מתוסכל. החיים בהחלט לא קלים כשאתה חי עם שתי נשים בבית. ״אלוהים...״
אבא מלמל והתיישב חזרה בכורסה. ״את תראי נהדר בכל מה שתקחי, אני מקווה שתעשי את זה בזריזות. אני ממש לא רוצה לנמנם את שנת הצהריים שלי על הכורסה הזאת.״ אבא פיהק, הוא בהחלט היה נראה עייף.
״אשתדל לעשות זאת בזריזות, ג׳וליאנה מותק, אגב, האם תרצי שיהיה נושא ספציפי ללבוש בנשף?״ אני לעולם לא אבין למה ההורים שלי כל כך מוחצנים. אני מאוד אוהבת את ההורים שלי,
אך הם כל כך אוהבים לנקר עיניים.
״לא. שכל אחד יבוא עם מה שירצה.״ משכתי בכתפיי כשהכנסתי את השמלה אל תוך השקית ניילון שהייתה בה. ״זה יהיה כאוס מוחלט אם כך זה יהיה, צריך מעט סדר, אל תהיי מגוחכת ג׳ולי.״
״אז תעשי מה שתרצי, לא משנה לי, אני חייבת לעוף לבית הספר.״ הבטתי בשעה והבנתי שאני עומדת לאחר. ״איך אני אספיק להגיע בזמן?״
״את לא. לא חשבתי שתרצי ללכת לבית הספר לאחר המדידות...״ אמא הסבירה. ״הלוואי. יש לי מבחן חשוב היום.״ וגם אני מאוד רוצה לראות את הפרצוף של ג׳יימס. לא אוותר על זה.
״בסדר מותק. ריצ׳ארד, תוכל להקפיץ אותה לבית הספר בזמן שאמצא שמלה?״ אבא הנהן שקם מהכורסה. ״קדימה ג׳ולי, שלא תאחרי.״
לאחר כמה דקות נכנסו אל המכונית. אבא נסע במהירות גבוהה על מנת שלא אאחר. ״היי, ג׳ולי, אני מצטער אם את לא שמחה לגבי הנשף. חשוב לי שתהיי מאושרת אך גם חשוב לי שאמא שלך תהיה מאושרת. ואלו הדברים שגורמים לה אושר.״
״אני יודעת אבא, אל תדאג.״ חייכתי אליו מכדי שלא ירגיש רע. ״את הבת היחידה שלנו, אנחנו מוכרחים להשוויץ בך. כולם צריכים לקנא במה שאלוהים שלח אלינו, את מדהימה ג׳ולי, אנחנו אוהבים אותך.״ אבא אמר כשעצר את הרכב בכניסה לבית הספר שלי.
״אני מבינה, אני אוהבת אתכם.״ הוא נשק לראשי. ״להתראות מותק! בהצלחה במבחן.״ נופפתי לו לשלום כשמלמלתי תודה. התקדמתי אל תוך הבית ספר, ותוך כמה רגעים שמתי לב אל רייבן.
רייבן ממש לא שמה לב אליי, היא הייתה שקועה בטלפון שלה, ויכולתי לנחש מה היא עושה. ״היי, רייבן. אכפת לך להרים את הראש מהטלפון שלך?״
״הו, היי ג׳ולי!״ היא מיד החזירה את כל תשומת ליבה אל המסך, אצבעותיה הקלידו בזמן שחיוך ענק נמרח על פרצופה. ״תתני לי לנחש, לא לקחת את העצה שלי. את ממשיכה לדבר עם הבחור מווסט הילס.״
״תתני לי לנחש, את עדיין עוד שניה מרטיבה בתחתונים בכל פעם שאת רואה את ג׳יימס נכון?״ גלגלתי את עיניי. ״זה לא העניין רייבן. את יודעת על מה אני מדברת.״
״אני ממש לא יודעת על מה את מדברת, ואגב, יש לו שם! תפסיקי לקרוא לו הבחור מווסט הילס.״ השם שלו זה הדבר האחרון שעניין אותי. ״רייבן, הוא גר בניו יורק. מתי את תראי אותו?״
אני מקווה שלעולם לא. הוא בחור מפוקפק.
״זה לא עניין גדול, זה כמה שעות נסיעה.״ ממש לא התשובה שקיוויתי לשמוע ממנה. ״זה כן עניין גדול, אני חושבת שאת צריכה לפחות לנסות להתחיל טיפול לפני שאת מתחילה קשר זוגי.״
אמרתי את זה עבורה, היא יודעת שהבעיות הנפשיות שלה לא מאפשרות לה להכנס לקשר זוגי. בטח שלא עם בחור כל כך מפוקפק.
״די ג׳וליאנה! מה את בכלל מבינה בזוגיות? הייתה לך אחת שהחזיקה בדיוק שבוע. את לא מבינה גדולה.״ היא התפרצה עליי בכעס, ובכן היא לא טועה אך זה לא הופך אותי ללא צודקת.
