אשף הטבעות

פרק 1 ההתחלה

מגדל השעון שבסן וולקן צלצל ארבעה צלצולים
והתלמידים שבבית הספר התיכון העירוני
עשו את דרכם הביתה, חלק באופניים,

כמה בודדים עם מכוניות או אופנועים למי שהיה רישיון, או כאלה שהלכו ברגל, או נסעו באוטובוס
או ברכבת. אבל מבין כולם הייתה דמות נמוכה

יחסית לגיל התיכון, זה אני, שרצתי
מהר יותר מכל זמן אחר בחיים רק כדי לברוח ספק מהבריון של המוסד או מהאוטובוס שחיכה לאסוף אותי חזרה אל בית היתומים אליו אני שייך. שמי הוא נייט מאקסהוי ואני בן 12,

אני התלמיד הכי צעיר בבית הספר הזה
ולמרות זאת הייתי המצטיין של כיתת המחוננים
של כיתה יב"1,
"בוא הנה אפס! יש לך חשבון פתוח איתי ועם החברים שלי!" נשמע קול מאחורי,
הצצתי אחורה לשנייה אחת ומיד רצתי מהר יותר. שלושת הנערים מאחורי רצו בזמן שאחד מהם מחזיק אלת בייסבול מברזל
והשניים האחרים עם כדורי מחניים שגנבו מחדר ההתעמלות של בית הספר.
הם רדפו אחרי עד שנעצרתי לפתע בגלל שבטעות הגעתי למבוי סתום
"היום זה היום האחרון של הלימודים אז חשבנו לתת לך לפני החופש הגדול מתנת פרידה קטנה
,קטנצ'יק." אמר הגדול מבינהם שהיה המנהיג.

"בחייך ביופורד מה כבר עשיתי שאתה מתאכזר
אליי ככה?"
"אהה נכון אתה לא יודע, אז תן לי לספר לך:
בגלל שלא עשית את המבחן המסכם שלי,
ההורים שלי קרקעו אותי כל החופש ושלחו אותי ללימודי קיץ! וכל זה בגללך אז עכשיו אתה צריך לקבל עונש על מה שלא עשית, ואני לא מבטיח שזה לא יכאב, אבל אני כן מבטיח שזה יהיה קודם לאט וכואב ובסוף מהר ומאוד כואב!"
"טוב לא אשמתי, ככה זה כשאתה מנסה להשיג את מספר הטלפון של היפה של השכבה ולומד רק על איך לפרוץ מנעולים לא ככה?" שאלתי,
אחרים היו מצטערים על דבר כזה אבל אני לא,
ביופורד שלח לעברי אגרוף מצד שמאל ישר לעין
אבל כבר הייתי מוכן עם אגרוף לבטן.

למרות שאני נמוך, הייתי בחוג קראטה
שנה שלמה, גם אם אני עדיין בחגורה לבנה,
אני עדיין יודע איך לטפל בבנאדם חמוש עם סכין.
ביופורד נאנק מכאב ורמז בעינו לשניים שמאחוריו,
שניהם קפצו עליי מתואמים אבל לא מיומנים,
כל מה שהייתי צריך לעשות זה לקפוץ קדימה
ולתת להם להתנגש בגדר האבן שמאחורי ואז לברוח שוב.
רצתי עד שהגעתי לפארק העירוני שהיה ריק מאיזה זקן שעמד באמצע המדרכה,
הבריונים וביופורד בראשם כבר הגיעו אלי
מוכנים לנקום ולוודא שלא אעשה שום תעלולים.
לא ידע מה לעשות, הבריונים כיתרו
אותי מלפנים משמאל ומימין ומאחוריו הזקן,
אם אני יזוז אחורה אני ייתקל בזקן ואת זה אני לא רוצה.
'אין ברירה.' חשבתי לעצמי, 'אני צריך לסבול את המכות האלה ולשמוח שזו כנראה הפעם האחרונה שאראה אותם.'
"תסתלקו מפה!" נשמעה צעקה לפתע,
הסתובבתי וראיתי את הזקן מנופף במקל לעבר הבריונים.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות זקן?!"
שאל ביופורד בלעג.
"תסתלקו מפה! או שאלך לאבא שלך ואספר לו מה אתה עושה!" אמר הזקן
ואז הוא הזכיר את השם של אבא של ביופורד ביחד עם שם המשפחה שלו.
ביופורד נבהל לרגע, "בואו נלך," אמר לשניים
שמאחוריו, והם הלכו משם הלאה.

"אתה בסדר ילד?" שאל הזקן.
"כן תודה." אמרתי, סוף סוף יש מישהו בצד שלי לשם שינוי.
"איך קוראים לך?"
-"נייט מאקסהוי.
-"אפשר בבקשה לשאול אותך כמה שאלות נייט?"
עשיתי כן עם הראש.
"למה לא עברת דרכי למרות שיכולת?"
-"כי אתה לא קשור לזה, אני לא אוהב לערב
אנשים בבעיות שלי."
"יפה מצידך," אמר הזקן.
"שאלה הבאה: למה הם רדפו אחריך?"
-"כי אני הכי צעיר בתיכון ולמרות זאת סיימתי
עכשיו כיתה יב" בכיתת מחוננים ולא עשיתי למנהיג שלהם את השיעורים."
-" ילד בגילך מסיים תיכון?! ההורים שלך בטח גאים בך."
"אין לי הורים, אין לי משפחה אפילו,
אני בבית יתומים ועכשיו הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לחכות שמשפחת אומנה תאמץ אותי."
היה רגע של שתיקה, הזקן ממש הצטער לשמוע את זה כנראה...
"שאלה אחרונה: אתה בטח ילד חכם,
שמעת אולי על הליקוי שיהיה היום?"

-"הליקוי שמעולם לא היה בהיסטוריה?"
"בדיוק," ענה הזקן, "מדענים אומרים
שכל כוכבי הלכת ביקום ביחד עם השמש
יסתדרו בשורה אחת סימטרית ישר
על הירח שאמור להיות מלא הלילה.
כל הכוכבים ביקום ביחד עם השמש והירח המלא
יסתדרו בשורה ישרה וסימטרית אחת ישר על כדור הארץ ,
ו

מהחוף של סן וולקן אפשר לראות את הליקוי הכי טוב! ואחרי הגשם שהיה לפני כמה שעות עדיין
יש טפטוף שייצור קשת ממש באותה נקודה של הליקוי! בן אדם בגילי כבר לא יכול ללכת לשם, אבל אתה כן.
תסכים אולי ללכת לחוף ולצלם לי כמה תמונות?
אני אשלם לך עליהם כמובן."
-"למה לא? ממילא אין לי מה לעשות, אין בעיה."
לחצתי את ידו של הזקן והלכתי לכיוון הים,
הסתכלתי בשעון שבטלפון וראיתי שהליקוי מתחיל בעוד כמה דקות אז התחלתי לרוץ עד שהגעתי לשם.
לפי מה שתכננתי עם הזקן אני יצלם כמה תמונות
אחזור לפארק ואלך עם הזקן שמחכה לי שם
לחנות שמפתחת תמונות וידפיס אותם עבור הזקן
על חשבונו תמורת סכום כסף ששווה למשכורת
ממוצעת של חודש. אבל מה שקרה אחר כך
לא יכולתי לדמיין אפילו בסיוט הכי גדול שלי...