סחרור מסוכן

פרק 1- אלכס

לפעמים אני חולמת שאני בורחת מכאן, משאירה הכל מאחור, מתחילה חיים חדשים במקום הכי רחוק, מקום בו אף אדם לא יודע מי אני. וזה כל כך נחמד לשקוע בפנטזיה, לדמיין שאני מתהלכת חופשיה ברחובות, רק אני עם עצמי. ללא הצורך המתמיד לזרוק מבט חטוף מאחורי כתפי, שמא מישהו מארגוני הפשיעה האחרים המסוכסכים עם אבי ינסו לנקום בו דרכי. או אפילו ללא שום מאבטח אישי שאבא הצמיד אליי כדי לוודא את בטחוני. 'לוודא את בטחוני' עאלק, כאילו שבכלל אכפת לו ממני כפי שהוא כל כך טורח להציג. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שהוא ניסה לדבר איתי, או בכלל שאל לשלומי.
אז אני בורחת מהמציאות ומפליגה בדמיוני, מדמיינת שאני מתהלכת בשדרה מלאת עצים גבוהים ומעיזה להישיר מבט לאנשים העוברים והשבים, משהו שמאז ששמו של אבא פתח מהדורות חדשות בגלל שנקשר בניסיון חיסול של ראש המאפיה הקווקזית בעיר, אני לא מסוגלת לעשות כי כבר לא נותרו בי הכוחות לראות איך בוחנים אותי, איך מתלחששים ולועגים.
הוא אפילו לא ריצה עונש מאסר על החשדות שהועלו כנגדו בגלל שלא הצליחו למצוא מספיק ראיות מפלילות שקשרו אותו לתיק, אבל מאז אותו היום, לפני כמעט חמש שנים, בו שמו נקשר בהזמנת ניסיון החיסול של מנהיג המאפייה הקווקזית בעיר, ניסיון כושל שרק הצית את אשדוד וגרם לעשרות גופות לעוף באוויר, יש עדיין כל כך הרבה דברים שהם פשוט נשגבים מבינתי.
אני לא יודעת אם הוא באמת "הזמין" את החיסול, אבל גם אם כן- לא אני זו שעשיתי את הבחירות של אבי, אז למה כל האנשים שופטים אותי או גורמים לי להרגיש שיש אות קין ענקי שמוטבע על מצחי? למה מסתכלים עליי כמו על מצורעת במקרה הטוב, או שבמקרה הרע מקללים אותי, לועגים, משפילים. אין לי מושג בשיט על הדברים שהוא עושה או מחליט, אז למה לאלף עזאזל מתייחסים אליי כאל אחרון העבריינים?
מה אני אשמה? למה אף אחד לא מבין שהחרא שאבא שלי מתעסק בו הורס גם אותי? הייתי נערה מקובלת, הייתי מוקפת פעם חברים. לא הייתי מתבודדת בהפסקות עם עיניים שמרותקות לרצפה, להפך, הייתי חולפת על פני מסדרונות החטיבה בהרגשה שוקקת חיים.
והיום? היום אני לא יוצאת מהכיתה אם לא צריך, אפילו לא לשירותים. הייתי רוצה להיעלם, להיות דמות בלתי נראית כדי להצליח לחמוק מהעיניים השופטות והרעות של כל האנשים.
ובכל פעם שאני חייבת לצאת ולהתמודד עם כל השיט, אני סופגת בשקט את הקללות, את הלחשושים, את אין-סוף המבטים השופטים. אני סופגת לתוכי הכל בדממה מופתית עד היום שבו כבר לא אצליח לעמוד בעומס ואתפוצץ לרסיסים.
העניין הוא שאני כל כך מפחדת שהיום הזה כבר קרוב מתמיד.

בשנים האחרונות אני בקושי מזהה את עצמי. נהייתי עצובה. אני אפילו לא זוכרת מתי חייכתי או שמחתי באמת מעומק נשמתי.
כל כך הרבה פעמים חלמתי לצרוח על כולם את כל מה שיש לי להגיד, רציתי להסביר. כל כך רציתי שינסו להבין עם מה אני מתמודדת ויניחו לי כבר לנפשי. אבל לא עשיתי את זה, שתקתי. ידעתי שאין מי שיקשיב.
זה עצוב, אבל גם קצת מצחיק. כי אנחנו חיים בעולם כל כך צבוע שבו אנשים משחקים אותה טובים, אבל בפועל, בפועל כולם הם ערמה של חרא מבפנים. שופטים אחרים מתוך שיעמום, לא מסתכלים על עצמם, הם בסדר, הם צדיקים. העיקר שלפני יום הכיפורים הם ייזכרו לסמס הודעת סליחה חסרת משמעות שהם מעתיקים מאיש קשר אחד לשני, מבלי שהם בכלל יודעים על מה הם מתנצלים. חבורה של טיפשים צבועים.
זה נשמע נורא לומר, אבל כבר הגעתי לנקודה שאני מחכה שיפגעו בי. ובכל פעם כשזה באמת קורה, אני שותקת וממשיכה לחייך בזחיחות עמוק בתוך הראש שלי. כאילו מוכיחה לעצמי שהנה, צדקתי. כולם פוגעים בי. בדיוק כמו שהתרגלתי.
התרגלתי ל'גיאורגית מסריחה,' שמטיחים בי, וגם ל'יא רוסיה זונה, לכי תמצצי לפוטין,' שמסננים לעברי בגלל שהם מסיקים, באופן שגוי, שזו ארץ מוצאה של אמא שלי. אבל הקטע הוא שאמא שלי בכלל לא רוסיה, היא אוקראינית. והיו כל כך הרבה פעמים שרציתי לצרוח עליהם- "כל יוצאי ברית המועצות הם לא בהכרח רוסים, חבורה של דבילים!" אבל שתקתי. בלעתי. לא נתתי לאף אחד מהם את הכבוד לחשוב שהמילים המתועבות שלהם מכאיבות לי.
האמת שמבין כל הדברים שמניתי, בעיקר התרגלתי למשפט הקבוע שזורקים לעברי בכל פעם שהייתי מביטה להם עמוק בעיניים אחרי שלעגו לי. כי רק אז, ברגעים הכי שפלים שלי, מצאתי בי את הכוח להישיר אליהם מבט ולהראות להם שהם לא מורידים אותי. "תורידי את העיניים שלך יא רוסיה שרמוטה, למה מה תעשי לי? תביאי לכאן את האבא הגנגסטר שלך ואת כל המאפיה הגיאורגית?" ואני הייתי שותקת, סופגת בשקט ומביטה לכל אחד מהם ארוכות בעיניים. לא עניתי כדי לא לתת לאף אחד את התחושה שהוא הצליח לפגוע בי. אבל עמוק בתוכי, מתחת לכל שכבות העור שלי, אני דיממתי.