סחרור מסוכן

פרק 12- אלכס

נסיכות שלי סליחה על השעה🙏, כ"כ רציתי להעלות לכן את הפרק הרבה יותר מוקדם אבל לא הספקתייי. אני מרגישה שאני פשוט במירוץ נגד הזמן😅😅

*****

עיניי ריצדו בין כל מותגי האיפור היוקרתיים שנחו על שידת האיפור העמוסה של אמא בזמן שהתארגנה לאחד מאימוני הספורט שלה. "תגידי, אמא, את יודעת אם אבא נשאר היום בבית או שהוא יוצא אולי..?" שיכלתי את רגליי על מיטת הוריי וניסיתי ככל יכולתי שלא להישמע מסוקרנת מידי.
צפיתי בה בסקרנות, אוהבת ללמוד ממנה מהצד את הדרך בה היא מתאפרת כשהיא הטמיעה את הקונסילר בעורה בטפיחות אצבע רכות כל כך. הדהים אותי איך שהצבע הוטמע בעורה בצורה מושלמת עד כדי כך שהיא לא הייתה נראית מאופרת בכלל. אבל אמא היא לא דוגמה, היא באמת מאסטרית בכל מה שקשור ביופי, טיפוח ואופנה.
"לא יודעת, סשינקה, כשהתעוררתי הבוקר הוא כבר לא היה במיטה," קולה הנשי התנגן באוזניי עם מבטא קל. "אבל לכי תשאלי אותו אם את רוצה לדעת. אני מניחה שהוא עובד מהמשרד."
הצמדתי את שפתיי האחת לשניה.
האמת שלפני שבאתי לשבת פה איתך ירדתי אליו ודפקתי לו על דלת המשרד. רוצה לנחש מה היה? נכון מאוד, אמא. קיבלת דוז פואה, הוא אפילו לא פתח לראות מה הבת שלו צריכה.
"עזבי, אני לא רוצה להפריע לו, הוא בטח מסתגר עם כמה מהמאבטחים שלו במשרד כמו כל פעם ומתכנן אלוהים יודע רק מה." אילצתי את עצמי לחייך כאילו אני בכלל לא פגועה.
"אז למה שאלת?" עכשיו היא הרימה את עיניה ופגשה את מבטי המסוקרן דרך המראה.
משכתי בכתפיי בתמימות מעושה. "מה? אה, סתם.." ניסיתי לחייך חיוך תמים ולא חשוד בכלל. "סתם חשבתי שנאכל יחד ארוחת בוקר כמו שכל משפחה עושה." אמנם שיקרתי הפעם, אבל בתוך תוכי התכוונתי לזה כל כך. "אני ממש מחכה שכבר יגיע הערב, שנשב יחד כולנו לאכול את ארוחת החג. גם הצלחתי לשכנע את סבתא שתבוא לאכול איתנו במקום שתהיה לבדה בערב החג של ראש השנה, את יודעת?" שאלתי נרגשת על אף שידעתי שאמא לא חיבבה את סבתא, בלשון המעטה.
אמא הזדקפה מול המראה של שידת האיפור שלה ושלחה לעברי מבט. "למה היית צריכה לשכנע אותה בכלל? היא אישה בוגרת בעלת כושר וזכות החלטה משלה, לא צריך תמיד להתחנן אליה כאילו היא ילדה קטנה."
כתפיי השתופפו מהביקורת והטון הצורם שבקולה. איפה האנושיות שלה, איפה המצפון? יש לה אותם בכלל? "אמא… היא אישה מבוגרת, למה היא צריכה להעביר את ערב ראש השנה לבד?" הרגשתי נורא עם העובדה שהייתי צריכה בכלל להסביר את עצמי בפניה, אבל בשביל סבתא הייתי מוכנה לעמוד על שלי בפני כל אחד. "וזה לא שהתחננתי בכלל, פשוט דיברתי איתה ואמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תהיה הערב לבד כמו כל הזמן." לקחתי נשימה עמוקה כי ידעתי שמה שאגיד עכשיו עלול לגרום לאמא לכעוס עליי נורא. "ואני יודעת שהיא הסכימה לבוא בשבילי, למרות שהיא לא רצתה. זה בכלל עצוב שהייתי צריכה להסביר לה שהיא רצויה כאן, בבית של הבן שלה, במקום שתקבל ממך ומאבא את ההרגשה והכבוד המינימליים שמגיעים לה."
עכשיו אמא כבר הסתובבה אליי ונעצה בי מבט מלא בכעס. "אלכסה! אני מציעה לך לשמור על הפה שלך. אל תדברי על דברים שאת בכלל לא יודעת. סבתא שלך לא סובלת אותי ומסיטה אותך נגדי מבלי שאת מבינה ומבלי שעשיתי לה שום דבר."
גיחכתי מעזות המצח שלה. אני מכירה את סבתא הרבה יותר טוב ממנה, ואין שום סיכוי שהיא לא תסבול ככה מישהו מבלי שניתנה לה סיבה להרגיש ככה. סבתא תמיד שופטת אנשים לכף זכות ורואה בהם את הטוב, היא אישה כל כך טובה. ובטח ובטח שהיא מעולם לא אמרה לי עליה מילה רעה או שבכלל חשבה על להסיט אותי נגדה.
"כי את רבה איתה כל הזמן במקרה הטוב, או מתעלמת מעצם הקיום שלה במקרה הרע! ואבא… אבא בקושי מתייחס לקיום שלה. אתם שניכם מעניקים לה יחס נורא!" התפרצתי, לא הצלחתי להישאר עוד רגועה. כל כך כעסתי על שהיא מעיזה להשליך על סבתא את היריבות ביניהן, כאילו שהיא נקייה כמו מלאך ואין לה שום יד בדבר. עמוק בתוכי ידעתי שיש סיבה טובה שבגללה סבתא לא אוהבת את אמא, למרות שהיא לא גינתה אותה בפניי מעולם. היה לי ברור שמשהו התרחש ביניהן, הבעיה היא שלא ידעתי מה.
אפילו לא חיכיתי לתגובה של אמא, ידעתי שזה סתם ייצור ריב מיותר. נעמדתי על רגליי בהפגנתיות ויצאתי מחדר השינה שלה ושל אבא כדי לרדת למטבח. החלטתי שיהיה נכון לגשש אצל יניב אם אבא מתכוון להישאר בבית או לצאת תוך כדי שמירה מוקפדת של מאבטחיו. אבל כשנכנסתי למטבח יניב לא היה, רק דודו עמד מול השיש כשהוא מניח מספר כוסות אספרסו על מגש.
"היי, דודו, בוקר טוב," חייכתי אליו כשהוא הסתובב מיד כאילו חש בי על אף שהייתי שקטה.
"בוקר טוב, ילדה," הוא נטש את המגש העמוסה בכוסות אספרסו ועטף את כתפיי בזרועו הגדולה. "יש לך חופש היום, למה קמת מוקדם?"
משכתי בכתפיי וניגשתי לשלוף חבילה של 'עד חצות' שתמתיק מעט את הרגשתי המגעילה בעקבות השיחה הנוקבת שניהלתי עם אמא בחדרה. "לא יודעת, ככה יצא. זה היה או לקום, או להמשיך להתהפך במיטה."
למרות שהאמת היא שאני אמורה להיפגש עם עמית כדי שנתחיל את העבודה, אבל אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי כדי שלא תספר לאבא ויתחיל פה בלאגן. אחרי הכל הוא כל כך פרימיטיבי ושמרן שלא נראה לי שהוא ישמח לשמוע שאני מגישה עבודה עם בן זכר, רחמנא ליצלן.
דודו חייך ונטל מידי את הביסקוויט המצופה שוקולד שהושטתי לו כדי שיאכל גם. "הבת שלי כמעט בגילך ומבחינתה אין דבר כזה לצאת מהמיטה ביום חופש לפני השעה אחת." הוא הניד בראשו כשחשב עליה וחייך כמו אב גאה במיוחד. מדקרת קנאה רגעית פילחה את חזי בעקבות דבריו, אבל אילצתי את עצמי להתעלם ממנה מיד. במקום זה משכתי בכתפיי שוב ודחסתי עוד ביסקוויט מצופה שוקולד לפה מתוך מחשבה שזה ימתיק מעט את הרגשתי העגומה.
בעודי בולסת, ניסיתי לחשוב איך לשאול אותו לגבי הלו"ז של אבא מבלי שאשמע חשודה.
"תגיד, דודו," עפעפתי בריסיי בעדינות כפי שאמא עושה. "אבא יהיה עסוק היום ממש? פשוט קיוויתי שנאכל יחד ארוחת בוקר עם הצוות ועם כולם." שאלתי בתמימות ואחזתי את עיניו.
הוא שאף מלוא הריאות והרים שוב את המגש. "אני לא חושב שזה יסתדר היום, ילדה. לאבא שלך יש היום פגישה עם אנשים מאוד חשובים ברמלה, ואנחנו צריכים לצאת ממש עוד מעט." מבטו היה רך בשבילי כאילו קצת כאב לו עליי.
חייכתי חיוך צמוד שפתיים כאילו לא התבאסתי כלל. ולמרות שכן קצת כאב לי על שאמא ואבא מוצאים זמן להכל רק לא אליי, זה דווקא מאוד הסתדר לי עם התכנון שעמית יבוא אליי ולא יהיה בבית אף אחד.
חה חה, אף אחד.. את מצחיקה…
ברור לך שאבא לא ישאיר אותך לבד, כן? אין שום סיכוי בעולם שהוא ישאיר אותך ללא השגחה. הוא בטח ישאיר כאן את יניב, ואת תהיי חייבת, אבל חייבתתת, לשכנע אותו שלא לספר שהזמנת את עמית לאף אחד.
"למה האנשים החשובים מרמלה לא באים לכאן? חשבתי שאבא ממעט לצאת מהבית בתקופה האחרונה." שאלתי מתוך עניין אמיתי לאחר שהרים את המגש בידו והתכוון לחלוף על פניי ולצאת מהמטבח.
דודו נעצר והסתובב אליי כשחצי חיוך מותח את שפתיו. "לכאן? נראה לך שאבא שלך יביא את האנשים האלה לבית ויחשוף אותך ככה? הוא לא יסכן אותך ככה חיים, סש."
גבותיי התרוממו מעצמן. "רגע, כשאמרת שהוא נפגש עם אנשים חשובים, התכוונת שהוא… נפגש עם אנשים… מהמגזר?" הלמות ליבי האיצו בבת אחת. אמנם ניסיתי ככל יכולתי שלא לשמוע חדשות או לקרוא כתבות הקשורות לפלילים במדינה, אבל בואו, אני לא אטומה. וגם אני שומעת על המצב החולני של הפשיעה החמורה ההולכת וגואה בין חמולות שונות במגזר. במצב של היום, כל ילד עם פלאפון יכול להוריד אפליקציה כמו חמ"ל ולקבל מבזק על עוד רצח מתועב שנעשה בגלל מלחמות אגו מסריחות שרק שופכות עוד דם.
דודו הניד בראשו כאילו רמז לי בתנועה הזו שהוא לא יכול לפתוח את הנושא בפניי. אבל עצם השתיקה שלו הייתה תשובה ברורה. אחרת הוא היה מכחיש בתוקף את מה שסברתי בתחילה.
"את מי יש לו לפגוש שם, דודו? זה נורא מסוכן. תגיד לו שלא ילך, בבקשה. הוא סומך עליך, הוא תמיד מקשיב לך." מצאתי את עצמי מתחננת בפניו. "אי אפשר לסמוך שם על אף אחד. מדובר שם בחמולות ענקיות שגובות פרוטקשן מאנשים תמימים שמנהלים עסקים קטנים ורק מנסים להתפרנס בכבוד ולהביא אוכל למשפחתם. ואם זה לא מספיק גם עושים שימוש בסחר של סמים ואמל"ח¹."
דודו זקף את גבותיו כאילו לא ציפה ממני להבין בזה כל כך. "הופה, נהיית ברהנו טגניה, כתבת המשטרה של ערוץ 12, או מה?" הוא שאל בניסיון להקליל מעט את המצב. "מאיפה לך כל הידע הזה על החמולות מרמלה, ילדה?"
נעצתי בו מבט מלא תוכחה. "אני אולי ילדה בעיניך, דודו, אבל אני לא טיפשה. אתה יודע שלפעמים יוצא לי, כמו לכל אדם, להיחשף לחדשות ולשמוע על המלחמות העקובות מדם של משפחות הפשע השולטות במדינה. והחמולות של רמלה הם רמה אחרת של עבריינים, מבחינתם אין דין ואין דיין. הם נלחמים אפילו בתוך החמולה של עצמם האחד בשני בשביל קצת כוח ושליטה, הם לא נאמנים לאף אחד מלבד להרגשה השרירותית שהם אלו ששולטים במדינה ומטילים אימה על כולם, אפילו על קצינים בכירים במשטרה." הרמתי עליו אצבע ונופפתי בה באזהרה כדי שיבין שמלבד פנים יפות יש לי קצת ידע ושלא יזלזל בי ככה בפעם הבאה.
התגובה הזו שלי הכניסה אותו להלם קל, הוא פשוט עמד בשקט, עם המגש בידו, ופער עליי את עיניו. כמובן שניצלתי את המומנטום והמשכתי במה שעוד רציתי לומר. "מה יש לאבא לחפש אצלם בכלל? הוא צריך את ההגנה שלהם, או שהוא חובר אליהם במטרה ליצור איתם ברית בגלל שניסו לחטוף אותי בשבוע שעבר? זה העניין, דודו, הוא מחפש עכשיו נקמה?" הרגשתי איך הדופק מזנק לגרוני מהפחד על אבא ועל המאבטחים שלו שהיו בשבילי כמעט כמו משפחה. "בגלל זה הוא מיעט לצאת מהבית מאז ניסיון החטיפה? בגלל זה הוא הציע לעוז את העבודה והעיף את יוסי ושמואל, השוטרים המושחתים שהוא היה משתמש בהם בעבר, כי הוא יודע שלעוז יש מוח הרבה יותר מעוות וכי הוא מכיר את עולם הפשע הרבה יותר טוב מהם כאחד שהודח מהמשטרה? זה מה שהוא עשה איתו במשך כל הזמן הזה שהם הסתגרו במשרד? ייעץ לו להסתכן עוד יותר בכך שיחבור לעבריינים מהמגזר? זה הרעיון שלו, נכון? הרי אבא לא היה חושב על להיפגש עם ה"אנשים החשובים" האלה לבד. אבא אף פעם לא ביקש עזרה ותמיד העדיף לפעול לבד. זה עוז שבנה בשבילו תוכנית נקמה במאפיה הקווקזית ועכשיו אבא מנסה ליצור איתם ברית למרות שמדובר במשפחות הפשע הכי חזקות ואכזריות במדינה?" רתחתי מכעס, אבל יותר מהכעס נמלאתי חרדה ודאגה. ובעודי מביטה בתוכחה על דודו שפשוט עמד שם מבלי שידע איך להשיב לכל שאלותיי, הרגשתי צמרמורת פתאומית כשצל ענק ומאיים ריחף מעליי. ברכיי החלו לרעוד כשעיניי כמו התמגנטו למקור שהטיל עליי צל כזה ענק. עוז פשוט עמד שם, עם כל הנוכחות הבלתי אפשרית שלו, בכניסה למטבח. והמבט שבעיניו בישר לי שהוא שמע היטב את המילים שהטחתי בדודו בנוגע אליו.