האקרית - נסיכות המפאיה 1

פרק 50

אליסיה

אנחנו יורדים בשקט במעליות ואני הולכת אחריו קצת נסערת, הגוף שלי מפוצץ באדרנלין והלב שלי דפוק בחוזקה. לוגן לא ייתן לו לצאת מהמרתף הזה בחיים. אם יש לי משהו שאני רוצה להגיד לו הזמן. אני עומדת מול הדלת וחושבת על זה רגע ברצינות חוץ מהשרשרת, אין לי מה להגיד לו. שיתנצל? הוא יכול לדחוף את ההתנצלות שלו לתחת. להגיד לו שאני חזקה היום, לא מעניין אותי להוכיח לו כלום. אני מסתכלת על לוגן ומבינה שהוא ריפא את הלב שלי.
"אני מוכנה." אני אומרת לו. הוא פותח את הדלת, מאט קשור מהתקרה, נראה פצוע וחבול. מגיע לו.
"היי פרח." הוא אומר.
"אם עוד פעם אחת תקרא לי ככה אבקש מלוגן לחתוך לך את הלשון." אני אומרת.
"אני יותר מאשמח." אומר לוגן. אני בטוחה.
"לא חשבת שלוגן באמת יאמין לשקרים שלך נכון?"
"קיוויתי שכן אבל בכל אופן השגתי את מה שרציתי."
"מה רצית?"
"לראות אותך."
"איפה השרשרת שגנבת ממני?"
"לא זוכר איפה הנחתי אותה." הוא אומר.
"אני מציע לך להתחיל לדבר לפני שאני חותך לך את האצבעות." לוגן מתעצבן ומתקרב אליו באיום ונותן לו אגרוף.
"אם אתה לא מתכוון להגיד לי, אז אני אשאיר אותך עם לוגן, אני בטוחה שהוא יוצא את זה ממך." אני אומרת. אני שונאת אותו אבל לא מתכוונת להיות כאן שלוגן מענה אותו, זה יותר מידי בשבילי.
"את יכולה להיות בטוחה. לא אתן לו למות לפני שהשרשרת תהיה בידיים שלך." אומר לי לוגן ומתקרב אליי ומנשק אותי. הלשון שלו מלטפת את שלי בפראיות. לוגן רוצה להראות למאט למי אני שייכת. "תחכי לי למעלה."
"רגע אחד פרח, שכחתי לספר לך."
"אמרתי לך מה יקרה עם תקרא לי פרח, עוד פעם אחת. לוגן תואיל בטובך לחתוך לו את הלשון." אני אומרת לו.
"בואינג 723, אתם מכירים את הטיסה הזאת שהתרסקה?" מאט אומר ותופס אותי לא מוכנה. אני עוצרת את לוגן.
"אתה יודע שכן. מה זה קשור עכשיו?"
"את יודעת מי אחראי להתרסקות של המטוס?"
"אף אחד, אמרו שהיה כשל טכני. מזל רע."
"זה לא מדויק נכון לוגן?" מאט שואל אותו.
"היה לך מישהו על הטיסה הזאת?" לוגן שואל אותי אבל אני רואה בעיניים שלו שהוא ישר מבין. "ההורים שלך, התאונה שסיפרת לי, זאת תאונת מטוס. התאונה של בואינד 723?"
"כן. איך זה קשור אלייך." אני שואלת.
"גם ההורים של לוגן היו על המטוס." אומר מאט.
"באמת? התאונה של ההורים שלך, אני לא מאמינה."
"לא רק שהם היו על המטוס הוא התרסק בגללם. רצו להרוג את אבא של לוגן המטוס הופל בכוונת תחילה לרצוח בן אדם אחד." אומר מאט.
"לא נכון. זה לא הגיוני. אמרו לכולם שזה כשל טכני במטוס. נכון לוגן?" הוא לא עונה לי. "לוגן זה נכון?"
"איבדת את ההורים שלך, והתאהבת בגבר שאחראי למות שלהם." אומר מאט וצוחק. לוגן ניגש אליו ונותן לו אגרופים עד שהוא שותק. אני ממהרת לצאת מהחדר. אני חייבת אוויר. המטוס התרסק בכוונה, זאת לא הייתה תאונה. המטוס התרסק כי רצו לרצוח את אבא של לוגן. הם השתיקו את זה בחדשות. סיפרו שקרים על כשל טכני. אני יודעת שלוגן לא אשם אבל אני כועסת ההורים שלי מתו לחינם, הם לא עשו שום דבר רע לאף אחד והם נרצחו בגלל עבריין שהיה איתם בטיסה! פאק! אני יוצאת מהאחוזה ומתחילה ללכת סביבה, דמעות ממלאות את עיניי ואני לא מסוגלת לנשום, אני מתכופפת ומקיאה.
אני נעמדת וממשיכה ללכת עד שאני משלימה את הסיבוב, אני נכנסת לבית. אני חייבת לעוף מכאן, אני לא יכולה להישאר כאן. המשפחה הזאת רצחה את ההורים שלי. אני נכנסת לחדר שהיה שלי, וסוגרת אותה מאחוריי.
"ידעתי שתבואי לכאן." קולו של לוגן מקפיץ אותי.
"אני רוצה להיות לבד."
"נתתי לך מספיק זמן לבד, עכשיו אנחנו מדברים."
"תדבר."
"איך לא ראיתי אותך באף אחת מההזכרות הגדולות שנערכות?"
"מאט חיפש אותי שם, הגעתי בשנה שברחתי מהבת יתומים, ראיתי אותו מחפש אותי בין האנשים, פחדתי פחד מוות ממנו, במזל הוא לא הבחין בי ותפס אותי, לצערי הבנתי שאני לא יכולה להגיע יותר."
"את כועסת עליי?"
"מה גורם לך להגיד את זה?" אני אומרת במרירות.
"ההורים שלי נרצחו בדיוק כמו שההורים שלך נרצחו."
"להורים שלי ולעוד מאה נוסעים לא הגיע למות."
"אז מה את אומרת בעצם? להורים שלי הגיע למות?" הוא שואל אותי פגוע אבל אני לא מצליחה לראות מעבר לאבל שלי.
"אבא שלך בחר לעסוק במקצוע הזה. הוא ידע שהוא יכול למות בכל רגע, היו לא אויבים. להורים שלי לא היו אויבים. לא היה לו את הזכות לסכן מטוס מלא נוסעים."
"מה ציפית מצדקנית כמוך?" הוא אומר במרירות.
"אני רוצה ללכת."
"בבקשה הדלת פתוחה." הוא אומר ופותח אותה.
"אז מה היו כל הדיבורים האלו, שאת לא תוותר עליי?"
"זה היה כשחשבתי שאת רוצה אותי."
"אני לא יודעת מה אני רוצה." אני מתחילה לחזור בי, לוגן לא אשם הוא היה גמור מזה שההורים שלו נרצחו בדיוק כמוני.
"את יודעת טוב מאוד מה את רוצה."
"אתה לא אשם, וגם ההורים שלך לא אשמים. אני כועסת ומתוסכלת. תמיד חשבתי שזה כשל טכני, לגלות שזה היה בכוונה מעציב אותי."
"אני מבין."
"לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי. המוות של ההורים שלך היה קשה גם לך ולליאו."
"כן היה מאוד קשה במיוחד שהאיש שרצח את ההורים שלי, ניסה להשלים את המשימה, לרצוח גם אותנו. הוא לא הצליח כמו שאת רואה." הוא אומר. אני מתקרבת אליו ומניחה יד על החזה שלו. הוא מתרחק ממני. "אם אנחנו כבר ברגע של ווידוים, את צריכה לדעת עוד משהו."
"אוקיי."
"כשחטפתי אותך זה לא היה כדי לרוקן כמה חשבונות בנק, זה היה פעולת הסחה."
"פעולת הסחה למה?"
"לדבר האמיתי שרציתי ממך."
"וזה?"
"בראין אייטס, הגבר שרצח את ההורים שלי. תכננתי לרצוח אותו בדיוק באותה הדרך שהוא רצח את ההורים שלי."
"אתה רוצה להפיל מטוס מלא נוסעים?" אני מזדעזעת. "רציתי שאני אעזור לך להפיל מטוס מלא נוסעים?"
"נראה לך? ככה את מכירה אותי?"
"לא, אז מה רציתי?"
"להפיל רק את המטוס שלו. המטוס הפרטי שלו."
"אבל גם שם יש טייס ובטח דיילת."
"כמו שאמרת הם יודעים עבור מי הם עובדים."
"גם אם הייתי רוצה לעזור לך אני לא יכולה, זה ייקח כמה ימים להשלטת על מטוס אם בכלל..." ואז אני נזכרת בתחרות התמימה שדון הציע לי. "דון, האתגר שהוא הציע לי, זה המטוס שאתה רוצה להפיל?"
"כן." הוא אומר. פאק. "הנקמה שלי, לא ידעתי את זה לפני היום, אבל היא גם הנקמה שלך. האיש שרצח את ההורים שלנו."
"אני לא יכולה לעשות את זה אני מצטערת."
"אליסה תעשי את זה בשבילי. אני חייב את זה לנשמה. זה מה שהעסיק אותי מאז המוות של ההורים שלי, כל ניסיון התנקשות ששרדתי, כל נשימה שנשמתי, היה בשביל הנקמה הזאת."
"אז אתה תצטרך לבחור, אם אני עוזרת לך, אני עוזבת אחרי זה."
"מה את אומרת לי?"
"אני או הנקמה שלך. תבחר. אתה לא יכול לקבל את שני הדברים אלו." אני אומרת לו. אם אני עוזרת לו לרצוח אנשים, אם הוא יכריח אותי להפוך לרוצחת אני עוזבת אותו.
"הנקמה." הוא עונה לי.
"אז כך יהיה." אני אומרת ויוצאת מהחדר לכיוון חדר המחשבים ומשאירה אותו מאחור.