///תהנו מהפרק🥰🔥
------------------------------------------------------------------
כפות ידיי מכסות את פי הפעור , עיניי נפערות גם הן , כשאני מביטה באדם שהיום הייתי בהלוויה
שלו .
"בן זונה!" אני מקללת , מרגישה גל חום מכה בגופי , אני מרגישה את רמת העצבים שלי עולה .
"תגיד מה אתה דפוק?!" אני מכה בחזה שלו בכעס .
"זייפת את המוות שלך?" אני מביטה בו מזועזעת , כשהוא תופס אחיזה באגרופיי בכפות ידיו הגדולות , מונע ממני להכות אותו .
"אני רואה שאת שמחה לראות שאני חי" הוא אומר בסרקזם , מחייך בשעשוע חיוך מעוות .
"ההורים שלך יודעים?" אני שואלת , האם כל מה שקרה היום היה הצגה?
חיוכו המשועשע יורד משפתיו , במקומו מופיע קו מתוח .
"לא , והם לא ידעו" הוא אומר , משחרר את כפות ידיי מאלו שלו , מסובב אליי את גבו ומתקדם אל הכורסאות שמול שולחני , היכן שישב מוקדם יותר הערב אחיו הקטן .
"מה זאת אומרת מאור? אתה לא מתכוון לספר להם שאתה חי? למה?" אני שואלת בבילבול . אני מתקדמת אליו , מתיישבת מולו על כורסאת העור השנייה .
"את בחורה חכמה , אני מניח שאם אני אתן לך כמה רגעים את תעלי על העניין לבד" הוא אומר , מעביר את מבטו ממני אל שולחני , שם נחה המעטפה שהביא ניב קודם .
"ניסו לרצוח אותי בכלא" הוא מודה .
"זאת הייתה הפעם הראשונה שכמעט הצליחו" הוא מספר לי , גורם לי להרים גבה בהפתעה .
"ובכל זאת , אתה כאן מולי . איך?" אני שואלת .
"זהו סיפור ליום אחר , כרגע אין לנו זמן לזה מאחר והשומרים של אביך עומדים להגיע הנה בכל רגע"
"איך אתה יודע?" אני שואלת בסקרנות . הוא צותת לי?
"אני יודע , הדרך שבה גיליתי את זה לא משנה" הוא אומר . אני בוחנת אותו , מכף רגל ועד ראש .
הוא נראה שונה מבתמונות שפורסמו . קמטים קטנים מופיעים בצידי עיניו , ומתחתיהן עיגולים שחורים המעידים על חוסר שינה . קעקועים נוספים נוספו לגופו מאז הפעם האחרונה בה ראיתי אותו , חלקם מבצבצים מתחת לחולצת הכפתורים הלבנה שלו , מטפסים לאורך צווארו ועל כפות ידיו .
"באתי הנה כי שמעתי שההורים שלי ביקשו ממך להיות הסנגורית בתביעה , ושאת מתכוונת לחקור את מה שקרה" הוא אומר .
"אתה חי מאור , אבל היום קברו שם מישהו , את מי פאקינג קברו שם?" אני שואלת בזעם .
"את האדם שניסה להרוג אותי . אני לא יודע מי שלח אותו , הרגתי אותו לפני שהוא הרג אותי , לא יכולתי לעצור כדי לתשאל אותו" הוא מספר , כשעיניו השחורות מאפילות תחת המחשבות הקודרות .
הוא מוציא מכיס הג'קט שלו תעודת זהות .
"זה היה לו בכיס , יחד עם כרטיס מעבר של שירות בתי הסוהר , שמאפשר להסתובב בין מסדרונות הכלא בחופשיות" הוא מוסר לי את התעודה .
הכרטיס הפלסטיק מרגיש לי מוזר בין אצבעותיי .
"זה נראה מזוייף" אני אומרת כשאני מביטה בתעודה לעומק , עיניי סורקות את התמונה של הזר , אדם קירח אשר צלקת מכוערת מכסה את פניו .
"זה מזוייף . אבל כרגע , כשכולם חושבים שאני מת אין לי איך לבדוק את התמונה שלו במאגרים הביומטרים , אין לי את הקשרים לזה" הוא מודה עם מבט מרמז על פניו , וההבנה נופלת עליי .
"עכשיו אני מבינה למה באת אליי" שפתיי מתעקלות מעלה בשעשוע .
"אתה רוצה שאחקור בשבילך?" אני נושכת את שפתיי , מתאפקת שלא להתפרץ עליו .
"כן . וכמו שאני מכיר אותך יעל , את תסכימי מבלי למצמץ" הוא אומר כאילו זה מובן מאליו שאסכים לבקשתו .
"אתה לא מכיר אותי! כמה שנים לא ראית אותי? שבעה עשרה? שמונה עשרה שנים?" אני שואלת ברטוריות .
"את רודפת צדק יעל , גם אם אני לא אבקש ממך לחקור את תחקרי . אומנם לא נפגשנו כמעט שני עשורים , אבל אני מכיר אותך . שמך הולך לפנייך לטובה , למרות שם המשפחה הפרוקטיבי שאת נושאת . עשית המון מקרי פרו בונו , את רודפת צדק" הוא אומר , מתאר את האופי שלי על פי התיקים בהם טיפלתי .
"אתה חתיכת חרא מזדיין" אני מכנה אותו , גורמת לשפתיו להתעקל בשעשוע .
"אני יודע" הוא מחייך באכזריות .
"אין לך מושג איך המשפחה שלך סובלת בידיעה שאתה מת . אני בחיים לא אשכח את הכאב שראיתי בעיניים של אמא שלך" אני אומרת , נזכרת בעינייה הירוקות שהיו כחומה לנפשה הפצועה .
"בבוא היום , כולם יגלו שאני חיי ונושם אחריי שאני אנקום את נקמתי , אבל כרגע אסור שידעו שאני בין החיים , אחרת לא רק החיים שלי יהיו בסכנה" הוא אומר באזהרה .
"מה עשית שרודפים אותך כך?" אני שואלת בסקרנות .
"את תגלי הכל ברגע הנכון יעל , אני מבטיח" הוא נותן לי את מילתו .
רעשי מנועי רכב נשמעים מבחוץ .
"כעת הגיע זמני ללכת" .
YOU ARE READING
אובססיה מתוקה
Romanceהוא מת . כך הודיעו בחדשות , תחת הכותרת - "הרמבו של העולם התחתון נרצח" . כך כינו אותו , רמבו . אני זוכרת אותו מעברי , אני זוכרת את הכוח והעוצמה שהקרין לסביבה . עוד בתור נער צעיר גברים רבים העריצו אותו ונשים רבות רדפו אחר תשומת ליבו . זה לא קרה משום...
