אור

פרק 3 - חַיִּים שְׁלֵמִים

בס״ד

"חַיִּים נִצְחִיִּים הֵם רַק לַה' יִתְבָּרֵךְ כִּי הוּא חַי לָנֶצַח, וּמִי שֶׁנִּכְלָל בְּשָׁרְשׁוֹ דְּהַיְנוּ בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא גַּם כֵּן חַי לָנֶצַח..."
(רבי נחמן מברסלב)

***

ליאור פותח באיטיות את דלת חדרי לאחר שהוא דופק ואני משיבה לו שהוא יכול להיכנס. אני בדיוק מתארגנת לשיעור שאופק אמר לי עליו ואני כבר שעה עומדת מול הארון ולא יודעת מה ללבוש. אין לי שום דבר צנוע. אולי שתי חצאיות בארון וללבוש אותן עם חולצה זה מרגיש קיצוני מידי בשבילי. רק הרגע קניתי את החצאיות, מה הקשר עכשיו ללכת איתם גם עם חולצה? תכף אני אשים על עצמי גרביונים ואלך להתפלל במאה שערים. עלק.

״לאן הולכת, כפרה?״ ליאור שואל ברגע שהוא נכנס.

אני גומעת את רוקי. לשקר לו?
כן.
אחרת זה ידפוק לי את כל הערב וכבר לא יהיה לי חשק לשיעור. אם אגיד לו לאן אני הולכת הוא פשוט יעקוץ וירים גבות. אני מושכת בכתפיי. ״סתם, יוצאת עם חברות.״

״ירושלים?״ ליאור שואל. אני מהנהנת לחיוב. ״תהני, חיים שלי,״ הוא מאחל ואפילו לא חושד. כלום לא נראה לו מוזר גם לא זה שזרוקות לי על המיטה שתי חצאיות ארוכות. ״שומעת,״ הוא ממשיך. ״ראית את המטען שלי? כבר שבוע אני מחפש אותו, נעלם לי.״

אני מושכת בכתפיי. ״אין לי מושג, חיים שלי. לא נגעתי בו.״

״כוסאחתק,״ הוא ממלמל בשקט ונאנח ואז יוצא מחדרי בלי לומר דבר. אני מוציאה אוויר שאפילו לא ידעתי שהחזקתי בתוכי. אני חוזרת להביט בארון הבגדים ואני לא יודעת מה ללבוש. עוד עשר דקות אופק מגיע ואני מרגישה כל - כך מתוסכלת. לא הייתי צריכה להגיד לו שאני רוצה לבוא. הייתי צריכה להישאר בבית ולא לעשות כלום. מה הקשר השיעור הזה עכשיו? הוא סתם מכביד עלי. אני לא מרגישה בנוח לצאת עם מכנסיים לשם אבל גם לא עם חצאית.
אוף. אני נאבדת בין שני העולמות האלה. טהור ומלוכלך. מה יהיה? אני רק בתחילת הדרך וכבר אין לי כוח להמשך.

צליל של הודעה בוקע מהטלפון שלי שמחובר למטען. אני מגניבה מבט לטלפון.
זה אפיק. הוא כתב שעוד חמש דקות הוא אצלי. פאק. מה אני לובשת? שום דבר לא מתאים.

זה היצר הרע אור. זה רק היצר הרע. אני מנסה להכניס לי למוח. אני נזכרת במה שאפיק אמר לי הבוקר. ״אל תתני לו לשבור אותך.״
אסור לי להישבר. אני יודעת. אני נאנחת ונושכת את שפתיי, מביטה שוב בחצאיות. אני לוקחת את החצאית הצמודה עם השסע העמוק ולובשת אותה עם חולצה לבנה קצרה. שיהיה. לפחות השסע מאזן. אני נועלת נעלי נייק לבנות וגבוהות ואני מוכנה. אפיק שלח הודעה שהוא למטה ואני מביטה בפעם האחרונה במראה. זה יפה לי הבגדים האלה. יש בהם משהו עדין יותר ואצילי יותר. אבל עדיין משהו מרגיש לי מוזר. אני חוטפת במהירות את תיק הצד שלי ויורדת למטה, בורחת מהר לפני שליאור או אחד ההורים שלי יקלטו אותי עם הבגדים האלה ולפני שאני אקלוט עם מה יצאתי ואתחרט.
הלב שלי דופק על מאה. מעניין איך אפיק יסתכל על זה. בחיים לא הלכתי ליד החברים עם חצאית וחולצה. אני מרגישה מוזר. הרכב של אפיק חונה בצד ואני רואה את אפיק מביט בי במבט בוחן. זה מוזר לו. אני יודעת. אני נכנסת לרכב ומחייכת חיוך קטן ומובך. הוא מחזיר לי חיוך ומעביר סריקה קטנה על הבגדים שלי.