קוראים לי ג'יין, הוריי נרצחו לפני 7-8 שנים. מאותו היום גדלתי לבד ולמדתי להעריך את החיים ,אבל לא ממש יישמתי את זה. התבגרתי לבד ונהפכתי לעצמאית, אך באותה מידה גם תלותית מאוד , ולמרות זאת לא היה שום דבר חיובי בחיי ,הייתי לבד כל הזמן ,בבית הספר היו מציקים לי ,ולא היה לי עם מי לדבר, הייתי מתעוררת לבד בבוקר והולכת לישון לבד בלילה, מאחלת לילה טוב לכוכבים מבעד לחלון שלי מעל המיטה. לא החלפתי מילה כמעט עם אף אחד ביום ,אם זה לא היה עם המורה שלי ,אחד הילדים בבית הספר ,או המוכרת בחנות. אף אחד לא ידע על ההורים שלי ,ידעתי מה היה קורה אם כן, היו שולחים אותי לבית אומנה או לבית יתומים ,ולא הייתי מוכנה לזה. כל הלבד בחיי עשה לי אפילו טוב. למדתי להכיר את עצמי הרבה יותר טוב ,למדתי לדאוג לעצמי ופשוט שרדתי.
אבל ביום אחד, יום שהיה רגיל לגמרי ,לא שונה בכלל חוץ מהעובדה שלא התעוררתי בחדר שלי אלא על המדרגות ,לראשונה היה מישהו בבית שלי מזה שנים. מצאתי אותו שוכב באמבטיה ,הוא לא נשם ,ופחדתי שהוא מת ,הוא התעורר כשהשפרצתי עליו מים. כבר מההתחלה הוא הפחיד אותי. מבטו היה כועס, הוא היה אגרסיבי ועצבני, ודיבר כאילו הייתי חייבת לו משהו. אמא תמיד אמרה לי שכשזרים מטרידים אותי, עליי להתקשר למשטרה ,ואני עדיין לא בטוחה למה לא עשיתי את זה ,אני מניחה שפחדתי ממנו יותר מידי. הוא היה חזק ממני ,ועוצמתי, אבל היה בו גם צד מאוד רך.
"כל הדלתות בבית הזה הולכות להנעל,ואסור שאף אחד יכנס לכאן ,אסור שאף אחד יראה אותי ,אסור שאף אחד ידע שאני כאן, ואת הולכת להיות היחידה המודעת לקיומי, ובתמורה, אגן עלייך".
במבט לאחור ,הרשו לי לגחך על האמירה הזו. מעולם לא שברתי את המשפט הזה ,אפילו שהוא סוג של ציווה אותו עליי ,לא יכולתי להתנגד. אז נכון ,באחד הימים כשלקח אותי לבלות בעיר ,ברב טיפשותי שאלתי אישה שפגשתי ,מה היא היתה עושה לו היה מופיע לה מישהו באמבטיה והיה מכריח אותה לשמור אותו ,והוא כעס כשגילה ,אך הוא מעולם לא ציווה עליי לא לדבר עליו עם אנשים אחרים, ועצם זה שיצא איתי לעיר הוא כבר חשף את עצמו ואנשים כן ראו אותו בניגוד למה שאמר. אני מניחה שזה כי הרגיש בטוח להסתובב איתי ,באותו היום הוא גם סיפר לי את השם שלו ,לואי.
שיער חום ,עיניים בהירות ,הוא היה גבוה ממני, ולא משנה איך הוא היה מסדר את השיער שלו ,לא משנה מה הוא לבש ,הוא היה נראה טוב ,הוא היה נראה מושלם, יפה כל כך ,כל הזמן ,והוא גרם לי להתאהב בו כל יום מחדש ,זה גרם לי לתהות אם כל הטוב הזה מגיע לי. בנוסף למראה שלו, הוא היה מאוד מוזר ,לא היה לי קשה לנחש שהוא לא אנושי. הוא לא אכל אף פעם ,לא שתה ,ועם הזמן גיליתי שהוא גם לא ישן ,ליבו לא פועם ,והוא לא נושם. הוא ידע דברים שמעולם לא סיפרתי לו ,וידע מה אני מרגישה או חושבת בכל רגע ,גם אם הבעת הפנים שלי לא שידרה זאת ,לואי פשוט ידע עליי הכל.
הוא היה שד ,ולפני כן מלאך ככל הנראה ,ולפני כן בן אדם ,כמוני. ידעתי זאת בגלל שבפעם הראשונה שנפגשנו ,היו לו שתי שריטות עמוקות ועבות בגב ,היה נראה שכנפיו נתלשו ממנו. הוא היה חייל שנהרג באחת המלחמות ,לפני מספר שנים. לפי מה שהבנתי ,הוא לא היה מוכן ללכת ,והיה צריך להרוג כדי לקבל חיים ,ההורים שלי היו הקורבן, שני אנשים תמימיים לחלוטין, מנותקים מהעולם שמעבר לכביש. היום אני יודעת שהוא קיבל משימה להרוג גם אותי. דברים רעים, שטנים רעים מאוד רימו אותו ,ההורים שלי נרצחו לחינם. לואי היה צריך להרוג נפש צעירה כדי לחיות ,הוא היה צריך להרוג רק אותי.
YOU ARE READING
It's Where My Demons Hide
Fanfictionג'יין ,נערה שגרה רחוק מהעיר הגדולה בצידה השקט של לונדון. היא מאבדת את הוריה בגיל צעיר ולומדת לחיות לבד ,עד שבחור זר ,אפל ומסתורי מופיע בביתה ומכריח אותה לשמור אותו אצלה ,בלי לומר לה בן כמה הוא ,מאיפה הוא ,מה הוא ,אפילו את שמו. האם הוא אנושי בכלל? ...
