יותר מידידים

פרק 35- האתגר הבא

נקודת מבט קים:

הרוח הקרירה ריחפה על פניי, מלטפת ומקפיאה אותן ברגע. רעש העלים המרשרשים הרגיע אותי ולמרות מזג האוויר הקפוא כל גופי היה חם בגלל שידו של דניאל ליטפה את פניי.

"קים,"

"הממ?" מלמלתי והסתכלתי על החבר שלי, כמה שיכולתי לפחות, בגלל שהוא ישב ואני שכבתי על רגליו בזמן שידו עברה על תווי פניי.

לא הייתי בטוחה אם להפסקה נותרה עוד רבע שעה או שבעוד שנייה הצלצול יצהיר על סיומה, אבל אפילו זה לא כל כך עניין אותי כרגע.

"אני צריך לדבר איתך." קולו היה רך כשאמר זאת, אבל המשפט הזה תמיד גרם לידיי לרעוד בחרדה.

זה מסוג המשפטים שאחת הדמויות אומרת אותו בסרטים, ושנייה אחר כך הם מודיעים שהם רוצה להיפרד, או כל הודעה גרועה כזאת.
גרוני התייבש והדופק שלי היה מהיר כמו תופים שרועמים באוזניי.

"על מה?" שאלתי ברוגע והתרוממתי לישיבה מולו, הבעת פניו לא הסגירה לי כלום. עיניים מהפנטות וחיוך כובש, לא שום רמז אחר.

עיניי ירדו להסתכל על משהו עד שקלטתי את הגומיה השחורה שלי מאתמול שעדיין הייתה על מפרק כף ידו, גופי התעטף בחום וזה הרגיע אותי קצת.
אם הוא היה נפרד ממני הוא לא היה משאיר אותה. חשבתי, ואז הכרחתי את עצמי להפסיק להגזים עם המחשבות שלי.

"אתמול אחרי הכדורסל המאמן שלנו אמר שבקרוב עומד להיות מחנה אימונים." הסביר דניאל. "בסופו יהיה טורניר, והוא צריך לדעת מי נוסע."

הניצוץ בעיניו כשדיבר על הספורט שאהב כל כך היה בין הדברים האהובים עליי. לראות איך דניאל מוצא את הכדורסל כמשהו מעבר לספורט, הוא מצא בזה נחמה ודרך להביע את עצמו. וההערצה שלו לספורט הזה שימחה אותי בטירוף.

"נו, ואמרתי לו שאתה נוסע?" שאלתי כמובן מאליו והזזתי שיער חום שנפל על מצחו ברשלנות, דניאל נראה מופתע.

"אמרתי לו שאני אחזיר לו תשובה בקרוב והוא ממש התעקש שאני וקאי נחשוב על זה כי הוא רוצה אותנו שם, אבל הייתי חייב קודם להתייעץ איתך."

"ברור שאתה חייב ללכת, דני." הסתכלתי עליו כאילו אין שאלה בכלל. לוותר על הזדמנות כזאת לא היה אופציה. "אתה וקאי תכסחו שם את כולם."

"רגע, קים," הוא עצר אותי, ומשהו בקולו גרם לי לדאוג מהמשך המשפט. הרגשתי שבקרוב יגיע האבל. "זה מחנה אימונים מחוץ לארץ." הוא הטיל את הפצצה. "חודש שלם." ראיתי את המבט בעיניו משתנה, מהוסס קצת, לא בטוח מה לבחור. "אני אהיה כל הזמן באימונים ובקושי יש זמן לדבר עם המשפחה וחברים. אני מפחד עלינו." הוא נאנח חלושות ועיניו התמלאו דאגה ופחד, לגבי המשך הקשר שלנו ולגבי מה שיקרה.

זה היה כמו אגרוף לפרצוף.

"אה." מלמלתי, ואז הכרחתי את עצמי להמשיך. "אני חושבת שאתה עדיין חייב ללכת." הסתכלתי עמוק בעיניו, חוקקת את הגוונים שבהן בזכרוני. "חודש... נכון, זה אולי הרבה זמן..." לקחתי נשימה. "אבל אנחנו נהיה בסדר, נכון?"