כישופים אפלים: התגשמות חלום

פרק 12

***
"נו באמת..." דנה התבאסה. "למה את חושבת ככה?" שאלה את זוהר, חברתה.
"מה נו?" זוהר ניסתה להבין אותה, אך ללא הצלחה. לאחר מכן, ניסתה זוהר כיוון אחר: אז שדנה לפחות תנסה להבין אותה, למרות שלא הייתה מרוצה בכלל אילו היו רבות ברגע זה, אך לא התביישה והואילה בטובה לפחות רק לנסות, לא להכריח.
"היא החברה הכי טובה שלי," אמרה זוהר, אך בדיוק ברגע זה, שמה-לב מה אמרה ולכן התעוררה קצת. "כלומר, גם את..."
דנה התעשתה. "יופי," אמרה דנה. "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע." אחר-כך היא חייכה.
"אני שמחה." דנה חייכה אליה בחזרה. "בקיצור, היא בטח חיכתה לי והלכה," הסבירוה זוהר. "ואני ממש לא אהיה מרוצה אם סתם ככה אאבד אותה, הכול רק בגלל איזו שטות אחת קטנה."
"אז אם זאת שטות אחת קטנה למה שתאבדי אותה?" סיננה דנה בלחש;
זוהר אינה שמעה אותה. אחר דנה הגבירה את קולה. "הבנתי אותך," המשיכה דנה. "את צריכה עזרה, נכון?"
זוהר הנהנה.
"אז פשוט תתקשרי אליה!" אמרה דנה.
זוהר ניסתה לרגע לחשוב מדוע שאינה תתקשר, אך לא צץ במוחה שום רעיון אחר או סיבה כזו או אחרת.
"רעיון נפלא!" זוהר הודיעה.
"יש לי עוד רעיון," אמרה דנה.
"מה?" שאלה זוהר בסקרנות כה רבה.
"אני יכולה גם לדבר איתה יום למחרת, כלומר מחר בבית-הספר." הציעה דנה פעם נוספת. "או שאת תדברי איתה מחר ואני בטוחה שהיא תבין," דנה התעשתה. "אבל עזבי... מה שאת רוצה, את בוחרת."
"לא, לא, ממש לא נראה לי," מחתה זוהר. "משום שיכול להיות שהיא לא תגיע מחר לבית-הספר." זוהר המהמה, "אבל עכשיו להתקשר אליה ולהסביר לה ששכחתי, ושעוד רגע אני באה, ושאני בדרך... זהו רעיון מצוין ולמופת!" דנה שילבה את ידיה, ולאחר מכן חיפשה את הטלפון שלה בכיסים. "איפה הנייד שלי?"
"הנה הוא," דנה הושיטה לה, הוא היה על המיטה.
"תודה." זוהר לקחה את הטלפון הנייד שלה וחייגה את המספר של שרה, שכמובן זכרה בעל-פה, אך הטלפון צלצל וצלצל, ושרה אינה ענתה. זוהר חייגה פעם נוספת אליה, וחיכתה שתענה; אך לאחר חצי דקה של שקט הבינה כי היא רק מבזבזת את זמנה, לא מעבר לכך. "היא לא עונה," הודיעה זוהר לדנה, ולאחר-מכן הרהרה קצת. "יכול להיות מצב כזה שהיא לא מדברת איתי עכשיו?" פנתה זוהר לדנה.
"הכול יכול להיות," השיבה דנה לזוהר. היא הסתכלה עליה בפחד. "אז איפה היא?" דנה שאלה.
נראה היה כאילו זוהר התעוררה, לפחות כך חשבה דנה באותו הרגע, בזמן שדנה התחילה לדבר במהירות רבה, כאילו אין מחר: "הבנתי אותך, הבנתי, אני יודעת, וזה בדיוק מה שהנני חושבת;" זוהר התבלבלה, "מה לעשות? מה לעשות? מה לעשות?" חשבה בקול שנשמע לחוץ מאוד. "אולי, אולי היא יכולה..." זוהר התהלכה פעם נוספת בחדרה מצד לצד, ולאחר-מכן הרהרה קצת ונעצרה. "בואי נלך לחפש אותה בבית של נועם," אמרה זוהר בקול לדנה, בזמן שהלכה לשולחן שהיה צמוד לקיר בחדרה, ולקחה את הטלפון שלה.
"אולי היא שם," מוחה פעל במהירות רבה. "אני חושבת שקרה לה משהו, אני דואגת. " זוהר הכריזה. "טוב, בואי!" אמרה זוהר, אך לאחר-מכן נזכרה כי אולי חברתה, דנה, אינה רוצה בכלל לבוא, לכן נדרכה במידה מועטה ושאלה, "רגע... את בכלל רוצה לבוא?" זוהר עשתה את עצמה מתחשבת עד מאוד; "או שאת מעדיפה להישאר פה?" בגלל שדנה הרהרה קצת ולא ענתה, קראה בשמה ומתחה את גבותיה. "דנה?"
"זוהר, תשמעי..." נשמע היה קולה של דנה נמוך, שקט וחלש.
"מה עכשיו? טוב, אין לי ממש כרגע סבלנות, אז אני הולכת, ביי! את רוצה - תבואי!" זוהר קטעה אותה ונשמעה מעשית מאוד. היא פתחה את דלת חדרה ובאה לצאת ממנו, אך לפתע היא הופתעה, וקולה של דנה עצר אותה.
"זוהר!" הפעם נשמע היה קולה של דנה כביר. "אני רוצה לבוא לחפש איתך את שרה, אבל..." דנה נעמדה מולה. זוהר הסתובבה אליה, וסגרה את דלת חדרה שפתחה.
"מה?" זוהר אמרה בקול רך.
דנה שקטה, בדיוק באותו הזמן שזוהר התעשתה. "אז אם את רוצה, תבואי עכשיו! מהר, אין לי את כל היום, אני מצטערת, אבל אין לי ממש זמן, אני לחוצה בטירוף!" זוהר קטעה אותה במהירות בזמן שפתחה את דלת חדרה ויצאה.
איזו חסרת נימוס! חשבה דנה, אין לה כוח אליי בכלל! עוד מעט, וגם אני כבר לא אדבר איתה! מה שקורה לה - פשוט מגיע לה!
דנה שמעה שזוהר יצאה מהבית וסגרה את הדלת - ולכן - בעקבות כך, דנה מיהרה לצאת מחדרה של זוהר ולהתקדם לעברה, וממש לא העלתה על דעתה ששכחה להביא לזוהר את הנייד שלה, ולמעשה - בכלל זוהר עצמה שכחה. זוהר הייתה עסוקה כל הזמן בשרה ובלהשלים איתה כמה שיותר מהר, עד שלא שמה-לב כי היא שכחה דברים קצת יותר חשובים; לדוגמה, אחד מהם: להקשיב לדנה, על הדבר החשוב שדנה אינה יכלה לחכות לאחר-מכן לספר לה.

לזוהר לא לקח הרבה זמן להגיע לביתו של נועם, למרות שהלכה שני רחובות ארוכים, יחסית לרגילים.
זוהר דפקה על דלת ביתו, אך נועם לא שמע את הדפיקות, ולכן אינו פתח את הדלת.
באותו הזמן, נועם דיבר לעצמו, בחדרו. "מה הולך פה? איך זה יכול להיות? משהו פה לא מסתדר לי."
לפתע, זוהר פתחה את דלת חדרו, וקטעה את מחשבותיו ודיבורו לעצמו, שניסה לפענח מה קורה עם שרה. זוהר הפסיקה לשמוע את מה
שדיבר לעצמו.
"למי אתה מדבר?" הופתעה זוהר לראותו לבדו.
"מה?" שאל נועם, כיוון שלא שמע היטב את ששאלה.
"למי אתה מדבר?" זוהר חזרה אחריה, למרות שרק אז קלטה שהיא אינה רוצה להביך אותו.
"רגע, רגע, רגע..." קטע אותה נועם, "איך נכנסת הביתה? הרי הדלת הייתה נעולה! מה, לא נעלתי?" נועם שאל ולאחר-מכן נלחץ מעט.
"מה?" זוהר שיחקה כתמימה.
נועם חזר על דבריו בקצרה; "איך נכנסת? הדלת לא הייתה נעולה?"
"מצטערת," אמרה זוהר. "אני יודעת לפרוץ!"
"לפרוץ?" נועם היה בהלם, "את השתגעת?"
"מה אתה רוצה? מה אתה כל-כך מתפלא?" זוהר נשמעה תקיפה אליו במידה מועטה, "אני יודעת מתי יש מישהו בבית, אז תיארתי לעצמי שאתה לא שומע," זוהר פירטה. "וחוץ-מזה, האורות דלוקים ורואים מהחלון."
"אז אם פרצת," אמר נועם, "כנראה שזה היה מאוד חשוב."
זוהר המהמה לרגע קט. "לא עד-כדי-כך."
"אז למה פרצת?" נועם חקר אותה.
"טוב, אולי די?" צעקה זוהר. "זה לא יקרה עוד פעם! הבנתי! למה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך?"
"טוב, סולח..." אמר נועם.
"למי דיברת בכלל?" זוהר קטעה אותו במהירות.
"מה רצית? למה באת לפה?" נועם ניסה להשכיח את השאלה ששאלה אותו.
"למה באתי? מה רציתי?" זוהר התבלבלה לגמרי.
"מה, את נורמלית?" צעק נועם.
"מה אתה צועק?" שאלה זוהר.
"איפה מאי? היא לא איתך?" שאל נועם והסביר לאחר זמן-מה שזוהר הסתכלה עליו וקימטה את מצחה. "כשיצאתי מבית-הספר שמעתי אתכן מדברות."
"שיט," אמרה זוהר. "היא בטח נשארה בבית שלי, אני שנייה הולכת ובאה איתה, טוב?"
זוהר יצאה מחדרו של נועם עוד בלי לתת לו לענות, ורצה מביתו עד ביתה, שהדרך לשם היא כשני רחובות. זוהר לא הרגישה בכלל שנועם נשאר המום ממנה ושאל: "מה קורה לה?"

זוהר נכנסה לביתו של נועם לאחר כרבע שעה.
כשנועם שאל אותה איפה מאי, היא ענתה מיד שהיא לא בבית שלה והיא לא יודעת איפה היא, בדיוק ברגע שדנה נכנסה לחדר של נועם.
"איך נכנסת?" שאל נועם את דנה.
"אופס," זוהר קטעה אותו. "אחרי שפרצתי שכחתי לנעול את הדלת."
"נכון, הדלת הייתה פתוחה!" הסבירה דנה.
"וזוהר," נועם הרים את קולו, בזמן שפנה אל זוהר. "הכול בשביל מה?"
"מה?" שאלה אותו במעט ביישנות.
"מה היה כל-כך חשוב? את יודעת בכלל ששרה נעלמה?" נועם צעק עליה, ולאחר מעט זמן נרגע.
"נזכרתי!" אמרה זוהר.
"במה?" נועם שאל.
"זה מה שרציתי להגיד לך," אמרה זוהר. "באתי לכאן כדי לחפש את שרה, הייתי בטוחה שהיא כאן! גם פתאום שמתי-לב שהיא נעדרה מבית הספר כבר כמה ימים..."