אני והצרות שלי 3: זיכרון

שתי רגליים שמאליות

הגענו לבית החולים אחרי שהתקלחתי והתארגנתי. נכנסתי לאורטופד. התיישבתי, אלי ישבה לידי וחיכינו שהוא יתחיל לשאול אותי שאלות. כשהוא סיים לדפדף בדפים ולהקליק בעכבר, הוא שאל "אז תגיד, זה רק בעיה ברגליים?" הנדתי בראשי ואמרתי "לא שאני יודע על עוד בעיה." הוא הנהן ורשם. "וכתיבה?" הנדתי שוב בראשי "לא כתבתי שטם דבר בשבועיים האחרונים." הוא הנהן ואז אמר לי "אני אבקש ממך לרשום את שמך בדף." הוא הגיש לי דף מרובע קטן. התחלתי לרשום דניאל שמשון וייט. הרופא ואלי הסתכלו ואלי אמרה "אני לא מבינה מה רשום פה." הנהנתי ואז הרופא ביקש "עכשיו תכתוב ביד השניה." צחקתי ואמרתי "אני לא יודע לכתוב ביד ימין. זה ייצא ככה. אני אומר לך מראש." הוא הנהן ואמר "תכתוב." משכתי בכתפיי ואז רשמתי את שמי. הם הסתכלו עליי ואחד על השניה ולבסוף הרופא אמר "אתה צודק. אני גם לא מבין מה רשום פה. עכשיו אבקש ממך לסגור כל אצבע ביד ימין בנפרד וכל אצבע מיד שמאל בנפרד. כמו גל כזה." עשיתי כדבריו. ביד ימין ויד שמאל הייתה לי תנועה סבבה דווקא. הוא הנהן ורשם. אחר כך עבר לרגלי. הוא ביקש שאעשה סיבובי קרסוליים. ברגל שמאל הצלחתי לעשות רגיל וברגל ימין זה יצא תנועות למעלה ולמטה. "אני לא מצליח. הגוף שלי פוקד על הרגליים לעשות סיבובים אבל מפרש את זה כלמעלה למטה." הוא הנהן כמה פעמים ושילב ידיים. "אוקיי. אנחנו נעבור פיזיותרפיה פעמיים בשבוע. בימי שני וחמישי בשעה 3 אחר הצהריים. ימי שני נעבוד על ידיים וחמישי על רגליים. בינתיים אבקש ממך שתנסה לפני שאתה הולך לישון לעשות את סיבובי הקרסול וסגירת כל אצבע בנפרד. אני מעריך שתוך חודשיים גג שלושה תהיה לך תנועה מלאה של סיבוב. והאצבעות שלך יכתבו." יופי. אני גם לא יכול לצייר. זו הייתה טעות לשחק כדורגל. אם לא הייתי משחק בלילה אוליי הייתי יכול לצייר ולשחק היום כדורגל. חשבתי. בעטתי ברגל של הכיסא, נעמדתי והלכתי בעצבים. אלי לא באה אחריי. היא המשיכה לדבר עם האורטופד. נשענתי על הרכב של אלי וחיכיתי. הסתכלתי על אבא וילד משחקים ביחד בגן שעשועים עם כדור. מרחוק שמעתי צליל של פסנתר. אני יודע לנגן פסנתר. אולי כבר לא. עצמתי עיניים ונשמתי את האוויר הקר של אנגליה. כבר סתיו. מזג האויר הפכפך וכל נשימה שמקפיאה את האף גורמת לי להנאה. אלי לחצה על השלט ופתחה לי את האוטו. נכנסתי וחגרתי את עצמי. עצמתי עיניים ועשיתי את עצמי ישן. היא התניעה ונסעה בחזרה לבית הספר. פקחתי עין אחת כשנעצרנו. זה לא בית הספר. זו גלידרייה. היא יצאה ואז פקחתי את שתיי עיניי. מה הטעם בלהעמיד פנים? גם ככה היא לא פה. היא חזרה עם שני גביעי גלידה. אחד היה שוקולד, השני היה מייפל עם חתיכות וופל שבורות בפנים. הגלידה האהובה עליי. היא לקחה לק ובאותו זמן הגישה לי את הגלידה "ידעתי שאתה ער. אני יודעת שאתה מבואס. בלי לכתוב או לצייר. בלי כדורגל. אנחנו נצליח לעבור את זה. ואני מבטיחה לך שאתה תנסה לנגן בפסנתר. ואתה תצליח. " הנהנתי ולקחתי לק מהגלידה שהיא קנתה לי. נסענו לפיוזאפ והיא הורידה אותי בכניסה לבקתה. אמרתי לה תודה ויצאתי. נכנסתי לבקתה, הלכתי לחדר שלי, עליתי למיטה למעלה ועצמתי עיניים. אין לי טעם להיות ער. כולם משחקים כדורגל, אני לא יכול לצייר או לכתוב ואין לי טעם להמשיך את היום הזה. ככה עיניי נעצמו מעצמן.
קמתי בבוקר והלכתי לחדר האוכל. ישבתי בשקט והשתדלתי לסיים את האוכל שלא היה לי בכלל תיאבון. זואי עשתה לי נעים בגב וקי דיבר על משהו לא מעניין. סיימנו לאכול והלכתי לספרייה למצוא שקט. לקחתי ספר מאובק מהמדף והתחלתי לקרוא
זהו הפתח לעתיד טוב יותר. מתחילת הספר עד סיומו, מטרת הספר להקנות לך ידע על טבעי. סגרתי את החדר. חרא של ספר. לא יעניין אותי. עצמתי עיניים ודמיינתי מקום יפה. לבן ומואר. ו.... למה אלי פה? פקחתי עיניים וראיתי אותה עומדת מולי. "יאללה קום. הולכים!" עיקמתי זוג גבות ושאלתי "לאן?" היא חייכה ואמרה "תכף תראה." הנהנתי ובאתי אחרייה עלינו על האופנועים שלנו ונסעתי אחריה. כל הדרך חשבתי לאן היא לוקחת אותי. יש פה מישהו בעיר רוצה לפגוש אותך. אנחנו נוסעים לארמון המלכה התחלתי לצחוק אני לא מכיר את המלכה. מה יש לי ולה במשותף? היא לא ענתה אתה תראה כבר היא אמרה. שתקתי והמשכתי אחריה בנסיעה. מעניין מה המלכה ולי יש במשותף. עצרנו ברמזור והסתכלתי לעברה. היא הסתכלה קדימה ופתחה במהירות. האצתי אחריה והיא האיצה עוד. הגענו ל200 ומשהו קמ"ש. היא נעצרה מול השומרים. עצרתי אחריה. היא פתחה את הארנק שלה ושלפה תעודה כלשהי. השומר הסתכל עליי. אלי סימנה לי להוציא משהו ואמרה "התעודה שלך בארנק." הנהנתי ופתחתי את הארנק ולראשונה ראיתי את התעודה המוזרה הזאת. משכתי בכתפיי והראיתי לשומר. הוא זז אחורה ופתח את השערים. אני בארמון המלכה נפעמתי מהאבסורדיות. מה לי ולה? הנדתי בראשי והלכתי אחרי אלי. נראה שהיא מכירה את המקום טוב. היא נעצרה לפני הדלת ואמרה לי "טוב אני צריכה לעשות משהו לפני אבל אל תתעלף. עדיף שתישען על הקיר." הנהנתי ונשענתי על הקיר. היא נגעה לי בכתף ואז עוד פרץ של זכרונות אבודים עלה בראשי. הרגשתי שאיבדתי שיווי משקל ואז זה נגמר. הסתכלתי לצדדים והבנתי שהיא החזירה לי זיכרון של יכולת מסויימת. הרגשתי יותר חיוני. נכנסנו למשרד של המלכה והיא עמדה שם. קשישה אבל תקיפה וחזקה. עוצמתית. מלכת אנגליה. קדתי והיא צחקה ואמרה "מר וייט אתה לא צריך לקוד לי. בוא תשב אני צריכה ממך עזרה." התיישבתי ואלי גם התיישבה ואז שמעתי את כל ההסבר של המלכה איזה סוג עזרה, מה יצא לי מזה, למה אני ואיך היא יודעת את קורות החיים שלי. מסתבר שהיא יודעת על כל החברים שלי מפיוזאפ. על כל הבאקסטריט בויז. אבל היא התרשמה מהיכולות שלי באופן אישי ורצתה אותי. טוב בסדר. סיימתי להקשיב ואמרתי לה "אני צריך לחשוב על ההצעה הזאת. זה כבד ואני צריך לישון על זה." היא הנהנה ואמרה "אני מבינה. קח את הזמן אבל לא יותר מידי. אני אהיה פה ואם תרצה לדבר איתי אלי תוכל לקשר אותך אליי. אז אנחנו נשתמע ושיהיה לך יום מלבב." חייכתי ונופפתי לה לשלום עם היד. יצאנו ובדרך לאופנועים הסתכלתי על אלי ואמרתי "אני לא מאמין שהיא ביקשה ממני. אני מקווה שיצא מזה משהו. " אלי צחקה ואמרה "רק אל תעשה טבלה של יתרונות וחסרונות." גיחכתי ואמרתי "אל תדאגי אני לא יכול גם ככה לכתוב." זה גרם לה גם לצחוק. "אבל באמת תחזיר לה תשובה ותגיד או כן או לא. אני מבטיחה שאם תסכים אתה תסתדר טוב מאוד. אבל זה אומר שיהיה לך איקס גדול מעל הראש." הנהנתי ואמרתי "אני יודע את ההשלכות ובגלל זה אני צריך לחשוב על זה לפני שאני מחזיר תשובה." עלינו על האופנועים וחזרנו לפיוזאפ.

*מה המלכה הציעה לו? למה זה יסמן לו איקס על הראש ומתי הרגליים שלו והיידים שלו יחזרו לתפקד?
אני יודעת שאתם במתח. מבטיחה לכם שהפתעות רבות צפויות בספר הזה המתינו בסבלנות ולא תצטערו ♡♡♡♡ אליענה