אוקי זוכרים שבפרק הקודם אמרתי לכם שהכותבת של הסיפור משנה כמה דברים? אז זה מה שהיא כותבת;
״חברה שיניתי את הסיפור כי הייתי מבולבלת. לא ידעתי מה לעשות עם זה, הסיפור פשוט היה תקוע אז שיניתי חלק, אני מקווה שזה בסדר אבל אם לא תאהבו את השינוי אתם מוזמנים לא להמשיך לקרוא.. תודה.״
אמ זה מה שהיא כתבה בקיצור נתחיל בפרק 4 ? נתחיל.
-
הסתובבנו בחנות, הארי מנסה לדחוף את העגלה של לואי אך פישל בזה. הוא הציץ בי מספר פעמים בזמן שגילגל את עיניו, זה זה גרם לי לצחוק. הוא חייך בגוואה, גורם ללחיים שלי להתחמם ולשנות את גוונם.
"אני חושב שאנחנו צריכים להתפצל" הארי גיחך בזמן שהביט על לואי. הוא נשען על המעקה של העגלה וחלם. "לואי!" הארי צעק והוא פשוט קפץ ממקומו.
"מה?" לואי פלט ייאוש.
"אנחנו מתחלקים, אתה הולך אל האוכל המוכן מכיוון שאתה תמיד אוכל את הזבל הזה" הארי לגלג כשהוא גלגל את עיניו. הארי ואני פלטנו צחקוק קטן לפני שפנינו בחזרה אל מדפי האוכל.
"מה לגבי לחם? אנחנו צריכים קצת לחם" הוא אמר בזמן שחקר בעיניו את מדף הלחם שעמד לידו, ניסיתי להגיע אל מדף הלחם. הלכתי לידו, קפצתי וניסיתי להגיע אל המדף הגבוה אבל לא הצלחתי. הארי הפנה את ראשו, נושך בשפתיו כשהוא מנסה לא לצחוק עליי.
"אל תצחק" נעלתי את שפתיי כפי שאני תמיד עושה, הרגשתי את אווירו החם מכה עליי בזמן שהרים ידו והניד בראשו.
"לא צחקתי" הוא שיקר, לפני שהלך מאחוריי ותפס במותניי. קפאתי, ניסיתי לומר שזה בסדר אבל מיד הוא הרים אותי למעלה, מיד תפסתי את הלחם מנסה שכל הסיטואציה המביכה הזאת תגמר. הוא הוריד אותי משם. הסתובבתי, ידיו עדיין היו מונחות על המותניים שלי הזמן שהשפיל את מבטו אלי.
שנינו עמדנו זה מול זה בשקט, כאלו כל החנות הביטה במעשינו. הסתכלנו זה בזה. הארי לבסוף התנער בעודו ממלמל את המילה "לחם. " "אה אה, לחם" הוא הוסיף בעודו משתעל במבוכה לפני שפנה ללכת לעבר העגלה. עקבתי אחריו והכנסתי את הלחם לתוך העגלה.
תפסתי את צד העגלה שוב כשהוא פסע לצידי, הדממה בינינו הייתה מפחידה.
"הו ת-תודה, הארי" מלמלתי מסתכלת לעברו, על ערימת התלתלים השופעת שלו, בטרם הוא פנה לעבר החמאה שהייתה מונחת בתוך מקרר גדול ועבה. הוא הלך.
"מה?" הוא שאל בבלבול, מצחו חרוש קמטים.
"אתה עובר ולא מסתכל עליי כאלו אני מסכנה" צחקתי קלות, שמה את החמאה שנתן לי בעגלה. פניו התרככו כשהתבונן בי, העיניים שלו אמרו משהו שלא יכולתי לקרוא.
"זה בגלל שאני יודע שאת חזקה. ידעתי את זה מהרגע שפגשתי אותך. אבל, ייתכן שיש נערים שמסתכלים על זה בצורה אחרת שמראה להם שאת קצת כזאת, אבל זה לא מעניין אותי. את חזקה." הוא אמר והנהנתי. אפילו לא הקשבתי לשום דבר ורק שמעתי את דבריו ששחזרתי בראשי. הוא חושב שאני חזקה?
אני לא חושבת כך. חשבתי שאני חלשה, הייתי שבורה אם להיות כנה. לבסוף עשינו את דרכינו אל הקופה, שלמנו על הכל בכסף של הארי למרות שהתעקשתי אבל זה הוא לא נתן לי בשום צורה.
שונאת שמרחמים עליי ולא נותנים לי לעשות דברים, לעזאזל.
נאבקנו לשאת בשקיות הכבדות בחזרה אבל הצלחנו, ברגע שחזרנו הביתה עשיתי את דרכי לכיוון נייל שישב על הדלפק במטבח.
הנערים האחרים ישבו על כיסאות, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה לתפוס את ידו של נייל. הוא היה נראה מבולבל בהתחלה אבל אז התעשת על עצמו וחיוך עלה על פניו.
"נייל, אני יודעת שאתה אחי הגדול, אבל תפסיק לחשוב עלי. אני יכולה להתמודד בדרך שלי. כן, אני רוצה שתהיה שם בשבילי, אבל אתה לא צריך לחסום אותי מכל דבר. תפסיק לחשוב עליי ותתמקד בעצמך, אנחנו עומדים להיות עצובים אבל זה נורמלי, אני אוהבת את אמא ואני אתגעגע אליה. אבל במובן מסיום זה מקרב אותי אלייך, אני יודעת שאתה תמיד הולך להיות כאן בשבילי, רק תבטיח לי שאתה תפסיק לחשוב עליי כקטנה, אני יודעת מה אני עושה" התחננתי, בזמן שהבנים הסתכלו עליי ופערו את עיניהם עם פה מעט פתוח.
נייל הביט בי בשתיקה, עיניו חקרו את שלי לפני שקפץ מהדלפק וחבק אותי בחוזקה. עצמתי את עיניי, מחבקת אותו בחזרה כשהוא מהנהן כנגד ראשי.
"כן, בסדר. אני מבטיח לא להציק לך, מבטיח" הוא לחש.
VOCÊ ESTÁ LENDO
A PsyKotic Kind Of Love
Fanfiction"ה-הארי אני יותר צעירה ממך" יבבתי בזמן שהוא הדביק את מצחו בשלי. "לא אכפת לי בת כמה את" הוא לחש, וגרר את אצבעותיו מלטף את הלסת שלי. "אבל נייל, הוא אמר ש-" "למי אכפת מה הוא אמר, אכפת לי רק ממך עכשיו" הוא גיחך, "בואי נעשה כיף, רק אני ואת"
