לא הייתי עצבנית, אני בכלל לא הרגשתי כעס, אומנם רציתי שזה יהיה הרגש שאני ארגיש, אבל זה לא היה זה. את האמת כשאני חושבת על זה אני גם לא יכולה לכעוס, הוא עשה את זה בשבילי.
במיוחד לא אחרי כל הפעמים שציינתי בפניו כמה קשה לי הוא כנראה חשב שחסר לי אנשים, שזה ההפך הגמור ממה שאני רוצה, אני רוצה להיות לבד.
הניסיון של תומס לשלב אותי בחברה בעזרת אחווה בהחלט רצוי להערצה והערכה,לצערי אני באמת לא רוצה את זה. אני גם לא מוכנה לשקול את זה. זה פשוט דוחה בעיניי.
האחווה היחידה שהייתי בא היה בצבא, שם נהנתי אבל הם היו כמוני. שבורים מרוסקים, כולנו חזרנו עם צלקות ההבדל היה שאני באתי עם צלקות וחזרתי עם יותר.
לרגע לא תיארתי לעצמי שתומס סובל מהיותי מסתובבת לו בבית, או במילים נורמליות שורצת.
אחווה זה מקום נפלא, קולג בפני עצמו זה מקום שבו אנחנו עוברים חוויות שמעצבות אותנו לעתיד, אומנם זה לא צבא ואי אפשר להשוות אבל יש בזה מין משהו שמבגר אותנו- המשהו הזה זה 'השתחררות' אין חוקים, מסיבות, ריבים, שתייה, לימודים, אהבה, בנים, זה הכל במקום אחד, תקופה אחת, תקופה אחת שאני כבר עברתי ממזמן, והיא לא נגמרה טוב. אני פשוט לא מוכנה להסתכן שוב. אני לא מוכנה ליפול לזה שוב.
במיוחד בגלל שאני לא רוצה לחזור להיות הבן אדם שהייתי לפני, אני לא רוצה להיות הנערה שיוצאת ומבלה ואף פעם לא נשארת לבד, כי גם אז שהייתי מוקפת באנשים הרגשתי בדידות. זאת לא הרגשה שאפשר להעלים.
זה קרה לי בגן, זה קרה לי בתיכון, זה קרה לי בצבא, ואני ממש לא מתכוונת לעבור את זה שוב.
"את חייבת, את לא מבינה זאת האחווה הכי טובה שיש בעיר הזאת לא רק באוניברסיטה עצמה." תומס ניסה להסביר את עצמו, אני חייבת לציין שהוא היה מאוד סובלני, מעניין איך הוא נראה שהוא כועס.
"את בכלל מקשיבה לי לילי?" אפילו את זה הוא אמר ברוגע זה לא יאומן.
"זה האחווה הכי טובה שיש בעיר לא רק באוניברסיטה עצמה, ואני עדיין לא מוכנה ללכת." עיניו נפגשות בעיני ויכולתי לראות את הרצון שלהם לעזור לי, לעזאזל אנחנו באותו הגבוה. "אתה שוכח שאמורה להיות לי שתופה, איך אני אסתיר את הכדורים? ובוא נתעלם מהעבודה שאני אהיה היחידה שמעשנת שם..." אני אומרת כשאני נזכרת מה ליאו אמר, אין מצב שאני אפסיק לעשן בגללם.
"למה להתעלם, אולי זה יגרום לך להפסיק לעשן..." תומס אומר ומחייך ,הוא גם קורא מחשבות איזה יופי. "בנוגע לכדורים, אני אדאג שיהיה לך חדר לבד."
הדלת נסגרת מאחרינו, אני מרגישה את גופי קופא למראה הדמות המוכרת שעומדת מולי. היא לא השתנתה כלל, היא נראתה אותה הדבר. יפיפייה.
שערה היה כבול בתסרוקת אלגנטית ומסודרת כמו תמיד לא הייתה שערה שלא הייתה במקום. גופה היה נראה כמו תמיד, מצוין, היא כמובן דאגה שיראו זאת, היה חשוב לה הצומת לב.
במיוחד כשהיא לובשת את החצאית הקצרה והצמודה שלה יחד עם החולצה הלבנה המכופתרת שכמה כפתורים היו פתוחים כך שהחזה שלה יכל לבלוט כמו שהיא אהבה.
היא סגרה את הדלת בעזרת רגלה, מעיפה את המעיל שלה על הרצפה, "או, תומס כמה תמים אתה. הילדה הזאת מעולם לא תקשיב לך, תסתכל עליה." היא אומרת ומתקרבת לעברי היא מעבירה את ידה בקצוות השיער שלי, "היא כמעט נראית כמו בת."
"יש לי כוס את יודעת, אני בת, אבל אני שמחה שאת רואה את זה."
"בטח שאני יודעת..." היא מלמלת, "תומס יקרי אתה יודע כמה עברו עליו, אפילו המפקד שלה. הכניס את הכלבה הקטנה להריון."
תומס מרחיק אותה ממני, "תסתמי את הפה שלך קרול."
"יקירה את יודעת שאני דואגת לך סך הכל."
אחרי שנתיים שלא ראיתי אותה, לא ציפיתי למשהו אחר, מלבד המילה הזאת, יקירה. היא מעולם לא קראה לי בשם שלי, היא מעולם לא פנתה אלי בתור הבת שלה, מבחינתה הייתי האדם העלוב שהסיבה היחידה שהיא תפנה אלי היא משום שאני הילדה שלה, כנראה שכינוי הכי טוב שהיא מצאה היה יקירה.
הוא העיף את ידה מפני, "את מפחידה אותה."
"הלוואי והייתי יכולה, היא חסרת לב, כלבה קטנה." היא אומרת לו מפנה את מבטה לעברו, פניה הופכות לרכות והמשחק המוכר מסמל לי שההצגה מתחילה, "אתה לא מבין, היא עשתה את זה לי, היא תהרוס אותך, אני לא יכולה לתת לה לפגוע באח שלי ,אתה חייב לשחרר אותה."
תומס מתקרב לעברה ואומר, "את שוכחת שגדלתי איתך קרול, את לימדת אותי לשקר ואני למדתי לראות מתי את משקרת, וכרגע אין אמת בדבריך."
המבט שלה חוזר להיות קר ונדמה שהתמימות שהייתה על פניה לפני כמה שניות לא היו. "דבריך? אני רואה שאתה משקיע בשפה גבוה." היא צוחקת, "ואת יקירה, למה את עומדת כאן, אם את לא באחווה את איתי בטיסה."
"היא לא הולכת איתך, היא תלך לאחווה." תומס אומר.
אני מבולבלת, "אני לא מבינה, מה הקשר לאחווה?"
"אמא שלך חשבה שאת לא תרצי ללכת לאחווה, והדרך היחידה לשכנע את אבא שלך היה העובדה שאת תצליחי להתחבר כאן, שאת תהיי מי שאת בלי בעיות."
"אני עדיין לא מבינה."
"תרים לי את המעיל." היא דורשת מהעוזר שלה והוא מבצע,"אתה עדיין לא רואה את זה, אבל היא רעה. היא תיקח ממך הכל. כמה בזבזת עלייה עד עכשיו? מאות? אלפים? מליונים? זה לא נעצר. היא פשוט עושה מה שהיא רוצה, ועל זה נענשים בחומרה, את העונש שלך את תקבלי באחווה שם את תסבלי."
היא מביטה לאחור לפני שהיא סוגרת את הדלת, "תומס מותק, תתן לה חדר לבד, אני לא רוצה שידעו שגידלתי בת נמושה."
YOU ARE READING
Psychopaths of love
Romanceאתם מכירים אותה, כולם מכירים אותה, אנשים רצו להיות היא, רצו את החיים שלה היה, את האושר שהיא קיבלה. פשוט ראו תמונה יפיפייה שיש בה משפחה תומכת ועמידה, כסף, בית, חברים, אושר. אבל הכל היה שקר, היא למדה את זה בדרך הקשה. היא ניסתה לעמוד בלחץ אבל היא לא...
