מבין הצללים

פרק 6

המכונית עצרה ודלתות המכונית נפתחו, הרגשתי יד גברית אוחזת בי ואז מוציאה אותי מהמכונית טיפה יותר מידי בכוח אבל לא הגבתי, לא מוציאה צליל פשוט מניחה למי שזה לא יהיה לגרור אותי.

"לוקאס אתה לא חייב להיות כזה חיה" "היא מעמידה פנים ואנחנו רק מתעכבים בגללה, אלוהים יודע עוד כמה אנשים הפסיכופת הזה ירצח עד שהיא תשתעמם מההצגה המטומטמת הזאת" הצגה? אולי באמת כול הדבר הזה הוא רק הצגה ואני פשוט חלק מזה, חלק מהצגה ממש, ממש גרועה.
אני לא יודעת לאן לוקאס הוביל אותי אבל האחיזה הפוצעת שלו עליי לא נחלשה, להפך היא רק התחזקה עם הזמן שחלף.  הנחתי לו לגרור אותי בדממה לא אומרת אפילו מילה אחת. אני חושבת שככה זומבי מרגיש כשדוקרים אותו במחט רק עקצוץ מעצבן.
דלת מתכת גדולה נפתחה ואני ספק התיישבתי ספק נזרקתי על כיסא המתכת, "לוקאס זה מספיק!" שוב פעם אותו קול חדש ומצאתי את עצמי תוהה מי הוא.
"מה שתגיד ראיין" לוקאס מלמל בעצבים ושני הגברים עזבו אותי לבדי, אחרי כמה דקות דלת החדר נפתחה שוב והפעם נשמעו רעש עקבים של אישה ולא של גבר.

"ליילה? קוראים לי אסמה סטויירט אני פסיכולוגית מטעם המשטרה" שתקתי. "את יכולה לשמוע אותי? את מבינה מה אני אומרת?" שוב פעם היא נפגשה עם דממה. "אם את יכולה להבין אותי בבקשה תהנהני" להנהן? אני יכולה לעשות את זה.                                הנהנתי בראשי באיטיות "יופי, את יודעת למה את פה?" רציתי לומר שכן, אני פה בגלל מה שקרה במשרדים אבל במקום זה פשוט הנהנתי. "ליילה אני מבינה שמה שעברת היה חוויה טראומטית אבל אני צריכה שתדברי איתי, אנחנו מאמינים שהאיש שעשה לך את זה, האיש שפגע בחברים שלך מחזיק במישהי נוספת ואנחנו צריכים את העזרה שלך בשביל למצוא אותו". העזרה שלי? איך אני יכולה לעזור לכם? אני לא הצלחתי לעזור להופ, היא קראה בשמי ואני אכזבתי אותה.

"אוקיי ליילה אני הולכת להשמיע לך משהו ואני רוצה שתקשיבי לזה היטב, אוקי?" הנהנתי באיטיות "יופי" היא הניחה על השולחן משהו מתכתי ואז לחצה על כפתור:
~"הלו? גברתי הכול בסדר?"~
המשכתי לשתוק מביטה בחשכה שעטפה אותי,

~"הוא היה פה, בבקשה תמהרו ה..."~ המשפט שלי נקטע באמצע על ידי רעש דלת מוטחת כנגד קיר בטון, הקו היה שקט לכמה שניות ואז קול של גבר נשמע

~"מצאתי אתכן"~

כול הגוף שלי נרתע שלשנייה הקו התמלא ברעש סטטי וידעתי מה הולך לקרות.
ברקע יכולתי לשמוע מתכת פוגשת בגוף והיד שלי אוטומטית עלתה מעלה נוגעת בשמונת התפרים שעשו לי בבית החולים, ואז כאילו אני חווה את זה שוב העולם הסתחרר סביבי והראש שלי הלם מכאב, אלוהים זה כואב.
ההקלטה המשיכה לא עוצרת לרגע גורמת לי לחוות דברים מחדש, דברים שאני לא רוצה לחוות שוב לעולם.

~"ליילה!"~

צעקה מחרישת אוזניים נשמע דרך המכשיר הקטן ואני קפצתי מפילה לאחור את הכיסא לוקחת כמה צעדים אחורה עד שהרגשתי את הקיר המוצק נגד גבי. "ליילה הכול בסדר, רק תקשיבי" הנהנתי אבל הנשימות שלי נהפכו לשטחיות וקצב פעימות ליבי גבר.

~"הופ?"~

הקול שלי נשמע כול כך זר באוזני כאילו הוא שייך למישהו אחר,

~"היית צריכה להישאר למטה"~

הגוף שלי התחיל לרעוד בלי שליטה, הקול שלו, המגע שלו בי, חיבקתי את עצמי בחוזקה מגוננת על עצמי מההקלטה, מהקולות, מהזיכרונות.
לפתע רעשי המכות הוחלפו בצרחה מקפיאת דם

~"תפסיק!~"

הרעידות שלי רק החמירו ומבלי ששמתי לב דמעות החלו לזלוג על פני, הקול הזה, אני יודעת שהוא שלי ועדיין הוא נשמע כול כך זר, כול כך חלש, כול כך שברירי בזמן שהתחננתי בפניו להפסיק להכות אותי ואז הכול מפסיק ואני שומעת צעדים של גבר שמובילים אל הדלת, החוצה ואני נשארתי לבדי.

קול שיעול שבר את הדממה,

~"הופ?"~

הקול שלי נשמע אבל לא היה שום מענה ~"הופ?"~
שוב פעם הקול שלי נשמע אבל הוא לא היה מעל לחישה.

~"הופ!"~

דממה נשמע ברקע

~"הופ בבקשה"~

יכולתי לשמוע אותי מתייפחת, שומעת איך עם כול שנייה הבכי שלי רק מתחזק.

~"לא! הופ...."
"אין טעם לקרוא בשמם של המתים, הם לא יענו לך חזרה"~

קפאתי דוחפת את עצמי יותר אל עבר הקיר,
רחוק מהקולות שבקעו מהמכשיר הקטן.                                                 

"הוא הולך להרוג אותי" לחשתי "ליילה, ליילה מה אמרת?" "הוא הולך להרוג אותי, הוא הולך להרוג אותי" שמעתי את רעש הכיסא שלה בזמן שהיא דחפה אותו אחורנית, וכשהיא עשתה צעד אחד לקראתי צרחתי עוצרת אותה במקום. "לא!" "בסדר, בסדר רק תמשיכי להאזין" שתקתי לא עונה לה.

~"אם רק היית יכולה לראות עד כמה את יפה עכשיו"~

בחילה תקפה אותי וכבר לא הייתי בעולם הקטן שלי, כבר לא הייתי מוגנת, הכאב כבר לא היה עמום אלא תקף אותי בכול עוצמתו.
~"דם מכתים את השיער השחור היפה שלך וזולג על העור הרך והטהור, מעלים כול זכר לתמימות שאי פעם הייתה לך"~

תמימות, נכון אני הייתי תמימה לפניו.

~"ל-למה?"~
י
ללת כאב נשמעה מההקלטה ואני הנחתי לאחת זהה לברוח מבין שפתיי במציאות.

~"תגידי את זה שוב!",
"תפסיק בבקשה!"~
התייפחתי מקמצת את הידיים שלי לאגרופים חזק כול כך שפצעתי את העור, ~"זאת את, משיחת הטלפון זאת שביקשה לעזור לי"~.
בנקודה הזאת כבר לא היה ניתן לשמוע את מה שאנחנו אומרים, אני האזנתי לדממה מוחלטת במשך שלוש דקות, ואז

~"הופ!!!!!"~.

"דיי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי הכי חזק שאני יכולה, מחליקה כנגד הקיר לרצפה ומקפלת את הרגליים שלי אליי, מתנדנדת קדימה ואחורה מנסה להגן על עצמי מכול הרע בעולם.
הדמעות זלגו על פני בחופשיות "די!!! די!!!! די!!!" צרחתי שוב ושוב חופרת את האצבעות שלי בעור הרגיש של זרועותיי. פטריק, ג'יימס, הופ, הם מתים, כולם מתים ואני לא יכולתי לעזור להם.