לוחמת

פרק-15

פרק 15-

פרו, העיר היפה שלי שרק לפני חצי שנה ביקרתי בה, החלטתי לוותר, אני מגיעה למקום בלי תשובות ואפילו המשטרה לא מצליחה לעזור לי, אין עדויות, אין אליבי ואין ראיות, זה נראה כאילו היא התאבדה, המכתב שהיא כתבה לא עזר בכלום יש כאלה שאמרו שזאת האלצה של ילדה בת 17, וויתרתי ואני מצטערת על זה קטנה שלי.

"מה זה?" צעק מריאנו וחיבקתי אותו חזק בעודי בוכה על כתפו,

"בוניטה לא שמרת על עצמך למה?" שאל ולקח אותי לחדרו,

"מריאן נפטרה" מלמלתי והוא פער את שפתיו, "אני מצטער לשמוע" לחש וחיבק אותי חזק.

"בוניטה את נכנסת לכושר, תוך חודשיים כל השומן הזה הופך לשרירים מובן?" שאל שהרים את ראשי וניגב את דמעותיי.

"כן אבא" מלמלתי והוא צחק וכך גם אני, עליתי על ההליכון ולאחר מכן על האופניים ועל עוד כמה מתקנים, רגיל.

-

הגוף שלי לא חזר למה שהוא היה אבל כן ירדתי 17 קילו, אפילו פחות לא בדקתי כבר כמה ימים.

תאו? תאו נעלם וכך גם אני, רע לי אוף כל כך רע לי, באותו היום שעזבתי הוא גרם לי לחשוף את גופי בפניו, הוא גרם לי להרגיש שוב את אותה אישה שנתנה לו את הפרי הטהור שלה,

חודשיים עברו מאז, מעניין איך הוא, האם הוא בסדר? האם הוא שונא אותי והאם יש לו מישהי אחרת שהיא לא אני? אני לא חושבת שאני אצליח להמשיך הלאה, יהיה לי קשה, יקח לי הרבה זמן לשכוח ממנו, הרבה מאוד זמן.

אני עובדת כמלצרית, אני כל כך הרבה זמן בתעסוקה כי אני רוב היום בלימודים, תואר שני במנהל עסקים, ושאר היום אני בחדר כושר ובעבודה, אני חוזרת לעצמי מיום ליום וכל יום אני מתגברת על מותה של מריאן, כי בקרוב מאוד אני אהיה על ידה, בקרוב..

-

צלצול טלפון העיר אותי מהשינה היפה שלי, סוף סוף לישון כמו בן אדם, הדלקתי את האור ומשכתי את הטלפון מהמטען ועניתי לחצוף שמתקשר בשעה הזאת.

"הלו" עניתי בקול הכי לא עייף שלי,

"אלכס" נשמע קול של אישה מבוגרת,

"זאת שרלוט אמא של תאו" אמרה ופקחתי את עיניי לגמרי.

"כן, היי" מלמלתי, "אני יודעת שנפרדתם לא מזמן אבל אני חושבת שהוא ישמח אם תהיי איתו ברגעים האלה" אמרה ולא הבנתי.

"באיזה רגעים על מה את מדברת?"

"אני ותאו נפרדנו וכך זה ישאר, אני המשכתי הלאה יהיה לי קשה לראות אותו אחרי תקופה ארוכה שבה ניסיתי לשכוח ממנו, את יודעת ותמיד ידעת שאני מעריצה אותו ומאוהבת בו ובעיקר אוהבת אותו" אמרתי בכעס וקמתי מהמיטה.

"אני מצטערת שהתקשרתי אבל חשבתי שהוא ישמח אם תבואי, אנחנו בבית חולים שבו קלי עברה את הניתוח אני אשמח אם תבואי וכך גם הוא" אמרה.

"בית חולים? מה קרה?" שאלתי בחשש,

"הוא היה שקוע בעבודה ופחות בשינה וקרס לפני כמה שעות" אמרה בקול כואב,

"אני בפרו אני לא אצליח להגיע לאקוודור תוך כמה שעות" אמרתי והתחלתי לחפש בגדים,

"בשעה 6 תגיעי לשדה תעופה שלחתי לשם את המטוס הפרטי של דיוויד" אמרה,

"שרלוט תודה רבה שהתקשרת וסליחה על מקודם" אמרתי במבוכה.

"זה בסדר אני מבינה אותך ניפגש בעוד כמה שעות" אמרה וניתקה.

השעה 3 בצהריים, התלבשתי במכנס טרנינג של אדידס שחור חולצה ארוכה לבנה ומעל ג׳קט תואם, נעלתי סופרסטאר ונכנסתי למקלחת עשיתי את האירגוני בוקר שלי,

אספתי את שערי לקוקו גבוה, לא היה לי רצון להשקיע, אני הולכת לבלות כמה ימים באקוודור, ארזתי לעצמי תיק עם כמה דברים ויצאתי מהחדר לאחר שלקחתי עוד כמה דברים.

לקחתי תפוח אדום מהמקרר ונעלתי את הבית שלקחתי את המפתח, שאבא שלי נפטר, מכרנו שני בתים שהיו לנו, אמא קנתה דירה בצפון פרו וחיסתה את כל ההוצאות,

הדירה הייתה אמורה להיות של מריאן אבל מריאן נפטרה ואני יודעת שאסור לי כי זה שלה אבל אין לי מקום אחר ללכת,

אימי הורישה לי את הבית הגדול והחלטתי למכור אותו כי הייתי אמורה לעבור עם מריאן, הטעות הכי גדולה שלי, אם לא הייתי מסכימה אז מריאן הייתה עכשיו בחיים, לא הייתי עולה שוב במשקל ולא.. ולא הייתי מכירה את אהבת חיי.