פרק 1

430 9 1
                                    

"סוהר" אמרתי בכל רם "סוהר" אמרתי שוב חובטת בסורגים ואז הוא נעמד מולי "מה הפעם?" שאל חסר סבלנות "יש לי שירותים" אמרתי והוא נאנח. הוא םתח את הדלת הקטנה כדי לאזוק לי את הידיים. "קדימה, בלי התחמכויות" אמר והנהנתי. הכנסתי את ידיי בעד בפתח והוא אזק את ידיי. הכנסתי את ידיי חזרה והוא סדר את בפתח הקטן ואז את דלת התא. הוא אחז בזרועי והוביל אותי במורד המסדרון. היה שם תא שירותים. הוא פתח לי את הדלת ושיחרר אותי מאזיקים. נכנסתי וכסיימתי יצאתי מהשירותים. הוא אזק אותי שוב והחזיר אותי לתא.

לאחר שעה

הסוהר העביר את המוט שלי על הסורגים בצעקות כדי להעיר את כולם. "קדימה לקום, ארוחת צהריים" קרא בכל רם והרגשתי את המוט שלו חובט בראשי שהיה על הסורדים, מטומטם. קמתי והוציאו את כולנו. התיישבתי על השולחן לבד. איש לא מתקרב אליי, אני הרוצחת הכי מסוכנת בכל האזור, למה שהתקרבו. לקחתי לי אוכל והתיישבתי. כל פעם יש לי מחשבה שלא נגמרת על האסירים האחרים. להם יש ביקורים לי אין.
סיימתי את ארוחת הצהריים ושלחו אותנו לחצר לחצי שעה. ראיתי בנין משחקים רביעות עם קלפים וחשבתי להצטרף. קמתי מהכיסא וצעקתי עליהם. יש פה הרבה אנשים מסוכנים אבל הם יודעים שאם משהו מעצבן אותי אני תוקעת בו סכין. זה קרה לו מזמן, מגלל זה שמו אותי בבידוד, אבל זה עבר לי. "היי, אפשר להצטרף?" שאלתי והם הרימו את מבטם אליי "כן" אמר אחד מהם בשמחה למרות שהשאר שתקו. אני מנחשת שהוא חדש. התיישנו ושיחקנו. החדש ניצח והתעצבנתי. כולם היו בהלם והוא קרע באושר. "אז אתה חדש?" שאלתי עם מעט כעס והוא הםסיק את הקריאות שמחה והביט בי מחייך "כן" אמר והנהנתי. כולם שתקו מפחד. קמתי והוא הביט בי שכול השאר מתוחים. במקום לחנוק אותו מה שהשאר חשבו הושטי יד ללחיצה הוא לחץ את ידי. השאר הוציאו הנחת הקלה ונשמו לרבחה "ניצן" אמרתי והוא חייך "אילן" אמר והנהנתי בחיוך. "נעין להכירך" אמרתי והוא החזיר לי תשובה.
חזרנו לתאים ונשכבתי על המיטה הקשה. עבר כמה שנים עד שלחצתי יד עם משהו ועוד שלא עשיתי עסקה על רצח. שלוש שנים מאז שנכנסתי לפה.
"גולדשטיין, יש לך ביקור" נשמע קולו של הסוהר וגיכחתי לעצמי. אין לי משפחה או חברים מי יבוא כבר לבקר אותי, אלא זה משהו אחר. חשש התעורר אצלי "לא רוצה שום ביקורים" אמרתי והסוהר הלך מבלי להגיד מילה. קראתי ספר ואז הסוהר םתצ את הדלת התא שלי. עצרתי את הקריאה מביטה בו לא מבינה, זה לא לפי התכונינם הרגילים. "גולשטיין בואי איתי" אמר והבטי הצידה רואה עוד שני סוהרים ונאנחתי. קמתי והם אזקו אותי, הם הבילו אותנו לחצר רואה על שולחן שקצת רחוק אנשים עם חליפות מכובדות. עצרנו שני צעדין מהשולחן שהם מביטים בי ואני בהם בוחנת אותם. הסוהר שיחרר אותי והלך אחורה נעמד יחד עם עוד התשעה סוהרים שמקיפים את השולחן בכמה צעדים ממנו. "מי אתם? ומה אתם רוצים ממני?" שאלתי קרחת רוח ואחד מהם התחיל לדבר. "בואי שבי, נסביר לך הכל" אמר אחד שלבוש בחליפה שחורה עם עניבה וחולצה מכופתרת לבשנה, שערו שחור ועיניו חומות עדינות, יש לו מבנה לסת שעושה אותו בחור חתיך. חשדתי לא מעט אבל רק בשביל שנעבור את הטמטום הזה התיישבתי. הם היו קבוצה של ארבעה אנשים. "אז כך, אנחנו מהממשלה" אמר אותו אחד ובחנתי את השאר. "תן לי להבין, אתם עובדים עבור הממשלה, אז מה אתם? קצינים? מאבטחים? חוקרים?" שאלתי והם הנידו שלא "אנחנו סוכנים" אמר וצחקקתי "כן בטח ואני ראש הממשלה" אמרתי וראיתי הבעה רצינית על פניהם. חיוכי ירד ונאנחתי "אוקיי, נגיד שאני מאמינה לזה, מה אתן רוצין ממני?" שאלתי לא מבינה. "דן קופר. מנהיג כנופיית פושעי.." התחיל לומר וקטעתי אותו "פושעים, סוחר סמים, סוחר נשק, מתנקש. את זה אני יודעת" אמרתי והם הביטו אחד בשני לא מבינים. "איך?" שאל לא מבין "מגללו אני פה" אמרתי והם לא הבינו "את עובדת אצלו?" שאלו בהלם. אם הייתי עובדת עברו הייתי הורסת להם את כל החיםוש אחריו , אך למזלם אני לא. צחקקתי להם בפרצוף. "ממש לא, שכרו אותי להרוג אותו" אמרתי והן נאנחו בהקלה. "שלחו לי מקום בו הוא אמור להיות אבל חיכו לי שם ניידות והם עצרו אותי, האיש שעשה איתי הסכם עבד עליי ומכר אותי למשטרה, אני חושבת אולי זה עובד שלו" אמרתי והם הנהנו בהבנה "טוב אתם הולכים להגיד לי איך זה מתקשר אליי?" שאלתי והוא הנהן בקשיחות והזקף. "ניסינו לאתר אותו אך זה לא הצליח" אמר וגיכחתי "ברור שלא, הבן אדם עובד עם האקרים הכי גאונים. הוא מחק אותו מכל הרשת" אמר והם הבינו שאני יודעת מה שהם התאמצו בשבילו הרבה זמן. "למזלנו הצלחנו למצוא אותו פעם אחת אבל הוא פשוט נעלם" אמר אותו האיש שדיבר מהתחלה והנהנתי "זה מן תחביב כזה אצלו. הוא נוקט עמדה ואז הוא נעלם ממנה. הוא אוהב לשגע את המצשלה" אמרתי והם הביטו אחד בשני ואז מביטים בי. "בכל מקרה, שמענו מי את ומה עשית בעבר. את מצאת את האנשים שלא ידעו בכלל על קיומם והיו פושעים ורצחת אותם. שנכנסת לכלא את לא שיברת ולא כלום, אפילו לא לעורך הדין שלך" אמר וחיכתי שימשיך "אנחנו צריכים שתעזרי לנו למצוא אותו" אמר וצחקתי "לעבוד עבור הממשלה, אין סיכוי" אמרתי מצחקק קמה מהכיסא "עבור העבודה שלך לממשלה תגבלי חסינות מלאה" אמר וגיכחתי. "זה לא יעבוד לך החסינות הזאת. זו משימת התאבדות וזה לא מה שמפריע לי לסרב לכם, זה לעבוד לממשלה הזאת שבגללה לא היה לי ילדות" אמרתי והן שתקו. התקדמתי לסוהרים. "ניתן לך מיליון דולר" אמר והבנתי שהם יתנו לי הכל תמורת זה. דן קופר שווה הרבה יותר מזה אבל אני לא מתעיינת בכסף. אני לא מתעיינת לעבוד עבור הממשלה "לא" אמרתי וצעדתי לסוהר. "חנינה ומיליון דולר" אמר וגיכחתי "לא" אמרתי שוב נשאר לי רק שני צעדים עד הסוהר "נמצא את הוריך" אמר וצעד מהסוהר נעצרתי. הסתובבתי לנביט בו. "איך אתה יודע?" שאלתי בכעס. לי לא זכור שסיפרתי את זה למישהו. "איך אתה יודע?" שאלתי שוב בכעס "חקרתי עליך" התחיל לומר והתעפקתי שנים שאני לא יכולה להשלים עם המשפט הזה"תעצור" אמרתי אך הוא המשיך "ומצאתי שאת מאומצת" אמר והרגשתי את השם זורם בי בכעס "תפסיק לדבר" אמרתי שוב והוא השלים את המשםט "ונטשו אותך" אמר ופה רצתי עליו עוברת את השולחן בקפיצה מחזיקה בו ומעיםה או.ו מהשןלחן. הוא התאושש מהדליפה והחזקתי בצווארון שלו מרימה אותו גורמת לו להביט בי "אני אמרתי שתעצור!" צעקתי עליו שוםקת את ראשו ברצפה. אקדחים כוונו אליי ושלושה סוהרים מיהרו אליי ותפסו אותי חזק. השתלולתי לא מעט והם אזקו אותי והפילו אותי על הברכיים. "שקט!" צעק הסוהר משתיק אותי עם חבטה קלה על המוט. וראיתי שני סוכנים מרימים את הסוכן שהפלתי. השוהרים מרימים אותי ואני דוחפת אותם מלגעת בי. הסוכן ה אושש והביט בי. "אוקיי, בדוק. אותה אנחנו צריכים" אמר והשאר הנהנו. "נשבעת לך שאם לא הייתה כאן שמירה לא היה גרון לדבר!" תעקתי עליו בכעס והוא הביט בי. אני חייבת להןציא עצבים. עקפתי את הסוהרים והלכתי לקחר נותנת לו בעיטה ואז קופצת ועושה עוד בעיטהתוך כדי מעבירה את ידיי קדימה. נשענתי על הקיר מתכת ויורדת לישיבה ומנגבת את הדמעות שלמרבה הפלא נוצרו שהיה בתוך החלל הריק בלב שלי.
"איך?" שאלתי והיה שקט "איך תמצא אותם?" שאלתי ואז הרמתי את ראשי להביט בו. "יש לנט מערכת איתור על כל האנשין שקיימים, אנחנו רק צריך דנ"א.." אמר והנהנתי. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. סוהר עשה צעד להתקרס אליי לעזור אבל אני קמתי בקפיצה. "בסדר" אמרתי והם הנהנו בהבנה. ישבנו ואותי שיחררו מהאזיקים. "אוקיי אז תעזרי לממשלה, בתמורה תקסלי חנינה מלאה, מילון דולר ואישור לאיתור ההורים שלך" אמר והבטי בו והוא בי שהוא הושיט לי את העט.
אני בטוחה שאני רוצה את זה?
למצוא את ההורים שנטשו אותי?
שהשאירו אותי ברחוב כמו כלב?
שגרמו לזה שאשלח למשפחה המעוללת הזאת?
אני בטוחה שאני רוצה למצוא ניצן, לדעת מי הם? כן!

רוצחתWhere stories live. Discover now