רוצחת

פרק 10 ואחרון לספר

"תמשיכו להתנצל! תמשיכו לדבר!" אמרתי מביטה בהם בגועל הבטי בראש הממשלה שבחן אותי. "בפעם הבאה שאתה רץ לראשו הממשלה, תחסוך מעצמך בבחירות להגיד שעתב לטובת עמך, כי לא עשית דבר. אך מכם לא עשה דבר. נתנתם לי לעשות טת העבודה השחורה עבורכם. אתם ניתלתם את המצב שלי ורימתם אותי. אתם מציעים לי עכשיו את מה שהבטחתם מיקודם כי הבנתם שאתם בושה אחת גדולה למדינה הזאת" אמרתי בכעס מביטה בהם. "אם אתם חושבים שאכפת לי הכסף של המדינה הזאת, אז אתם יכולים לדחוף אותה לתחת" אמרתי מביטה בהל ואז בראש הממשלה "ואם אתה חודב שמעניין אותי החנינה המלאה שלך אז אתה טועה ובגדול, מידי תקבר איתה" אמרתי הוא הקשיח את פרצופו "הסיבה היחידה שהסתכמתי, היא שבטחתי בכם שגלו מהם הוריי! מי הם הוריי שנרצחו! בטחתי בכם שתתנו לי להרגיש כמו שלכל אחד מגיע להרגיש, מי הוא! ומאיפה הוא בא!" צעקתי עליהם והם שתקו. "אם אתם תציעו לי עכשיו לדעת מי הם אז לא יעזור לכם, למה? כי מעכשיו כל הממשלה הזאת יכולה לקפוץ לי, לזנק לי, כבר לא אכפת לי. אם אתם חושבים ששירתתם את המדינה אז אתם טועים. לא שירתתם אף אחד חוץ מהאגו שלכם, כי אם רק הייתם מבינחם שאני מוכנה לעשות את זה כדי שתספרו לי מי הם היו הוריי ולהישאר בכלא לא הייתם צריכים לנצל אותי. אבל הממשללה הזאת שלכם עלתה לי בביראות ובנפש. אני לא רוצה שום קשר אליכם, מיצידי תקחו אותי לתא מעצר, ספרו לי אתהאמת, תהפכו אותי לעשירה. תתנו לי כל מה שאדם יכול לבקש, תשכחו ממחילה" אמרתי מביטה בהם והם בי. הבטי באיתן רוי רום ורועי. "אולי הצלחתם להפוך אותי למטומטת שלא קלטתי שניצלתם אותי. אז אני לא דפוקה שלא הבנתי שגם הציעו לכם קידום על זה" אמרתי והם הביטו בי בהלם. " אני מאחלת לארבעתם להיחנק עם הקידום הזה ושתהנו ממנו" אמרתי והבתובבתי ליציאה לפני שהגעתי לסוהרים עצרתי והבטי בהם. "ופעם הבאה רועי שתתקרב אליי או אחד מכם" אמרתי מביטה בהם והם בי "אני לא ארחם אליכם כמו פעם שעברה ואני יהרוג אתכם, בין אם תהיו שיכורים או לא" אמרתי והסובבתי לסוהרים. "בית האומנה, ילד שנשלח בגיל שנתיים לפני שלוש שנים" אמר המפקד ונעצרתי. "הילד נשאר בעודו עדיין בבית האומנה, על פי הוראת המתנה מהממשלה לאימוץ" אמר והסתובתתי לאט לאט אליהם. "אנחנו יודעים שחסת על חייו" אמר ראש הממשלה והבטי בהם "על מה שהממדלה גרמה לך אנחנו מןסיפים עוד משהו לתמורה עבורך" אמר הראש ממשלה והבטי בהם סקרנית. "תקבלי חנינה, מילון דולר, אישור חיפוש על הוריך ולאמץ את הילד שהצלת ובנוסף לזה הממשלה תממן את הלימודים שלו" אמר והייתי בהלם רק מלאמץ אותו. "אם תסכימי תוכלי לאמץ אותו" אמק ולא הבנתי איל הם יודעחם ואז נזכרתי רועי!. הבטי בו והןא בי "אתה אחארי לזה" אמרתי והוא הביט בי וחיוך קטן על פניו. הוא ידע שארצה לאמץ אותו!. הוא שמע את השיחה שלי עם האיש מהבית אומנה!..
"את יכולה לקבל את כל זה בתנאי אחד" אמר המפקד שלהם והבטי בו בהלם. הם עוד מציבים לי תנאים? "תהפכי להיות סוכנת" אמר והבטי בהם שהם רציניים. "ממש לא, אני לא יעבוד בשבילכם. אני לא מאמינה לכם ואני בוטחת מאף אחד מכם" אמרתי והראש ממשלה לחש משהו לשומרים. הם הלכו וחזרו  עם ילד קטן.
הוא הביט בי ואני בו. הוא רץ אליי מחבק אותי ודמעות עלו בעיניי. אני לא יכולה לגדל אותו, אני יגרום לו להגיד מה שאני הרגשתי. אני חייב להרוג אותו. לקחתי את אחת הסכינים שהיו שם וכולן הביטו בי בהלם. "אני לא יכולה, אני לא יכולה לעשות לך את זה כמו שעשו לי" אמרתי שאני מחזיקה בסכין דמעות זולגות מעיניי. הנחתי את הסכין וחיבקתי אותו. אני לא יכולה להרוג אותו, אני פשוט לא יכולה. "אני מסכימה" אמרתי והבטי בהם שאני עוד מחבקת אותו. ניתקתי את החיבוק שלו והבטי בהם. חתמתי על הטפסים והבטי בו. "אני כל כך מצטערת" אמרתי מביטה בו שהוא משחק עם המדאית הקטנה שהביאו לו. הם באו ללכת אך עצרתי את רועי. "תודה" אמרתי והוא הנהן "זה המעט שאני אוכל לעות עבורך,אחרי מה שעשיתי" אמר וחייכתי. ראיתי בו ניצוץ. אני והוא הבטנו אחד בשני וחייכנו. "אני מצטער" אמר והבטי בו נאנחת "אני לא יכולה לסלוח על מה שעשחתם לי" אמרתי והוא הביט בי "אבל את לנסות" אמר ולפני שהגבתי לו שלו הוא אחז בפניי ונישק אותי.
הוא ניתק והביט בי מחייך והייתי בהלם. "תחשבי על זה" אמר והלך שכולם הביטו בנו. הייתי המומה, מאיפה זה בא עכשיו?..

לאחר חודש

קיבלתי חנינה, קיבלתי את הכסף ומחפשים אחרי הוריי, עוד לא מצאו דבר כי דן הרס כל זכר ואהיה קשה למצוא משהו. נתתי לרועי צ'אנס והוא זכה באימוני מחדש.
אימצתי את הילד שהצלתי וקראתי לו על שמו של דן. אני יודעת שבאיזשהו שלב הוא ישתחרר ואמצא אותי ואז הוא יקים מחדש את הארגון שלו ויקח אותי בחזרה כהבת שלו.
לכן החלטתי לבקר אותו.
"למה הם לא מוציאין דבר על הוריי?" שאלתי לא מבינה ובכעס "את לא תמצאי, אני השמדתי כל זכר וזכר מהם" אמר והבטי בו "דן אני מתחננת, תתן לי לדעת מי הם" התחננתי בפניו והוא הביט בי נאנח "הורייך הם יעל דנצינגר ודור גולדשטיין" אמר וחיכתי שימשיך. "הרוצחת
סוכנים" אמר והייתי בנלם. הוריי, עבדו עבור הממשלה? הם היו סוכנים. קמתי הולכת לדלת בהלם. "ניצן, אני אצא מפה ואני הצזיר אותך אליי" אמר ועצרתי מביטה בו. "אתה גרמת לי לפעול נגד המורשת שלהם." אמרתי והוא הביט בי קשוח. "אתה לא תצא מפה בחיים" אמרתי והוא גיכח."כי אתה תצא מת" אמרתי הוצאתי את האקדח וכיוונתי אליו, אני יודעת שהוא יכול ביום אחד לברוח, אבל אני לא אסתכן באבטחה הזאת, הוא יצא ואני בטוחה בזה. אז לפחות שהוא יצא לחדר המתים. "את לא תירי בי" אמר מחייך. "את סוכנת, עובדת עבור הממשלה, את צריכה להיות אשת חוק ולפי החוק אסור לך לירות בי למוות" אמר מחייך והבטי בו בכעס טהור. "אני עושה עבור בהורים שלי וכן אתה צודק אני סוכנת" אמרתי טוענת את האקדח (מכלול) "אבל ישנה בעיה אחת, אני גם רוצחת" אמרתי יורה בו בראש והוא נופל לקרקע.הגורל עשה שהמשיך את המורת של הוריי אך דן בהחלט צדק, הוא הפך אותי למה שאני היום. רוצחת.

הגורל תמיד קיים, אך תמיד תהיה לך היכולת לבחור איזה מהם אתה רוצה, הטוב או הרע.

הגורל שלי היה להמשיך את המורשת של הוריי והנה אני היום חווה את הגורל.
דן צדק בזה שאני רוצחת, אבל הוא טעה בדבר אחד.

גורלי הוא לא להיות רוצחת
אני בחרתי להיות כזאת
וזאת מי שאני....
אני תמיד אהיה סוכנת, אבל אני בחרתי להיות רוצחת