Paint Stains // כתמי צבע

{וויל VII}

אני לא יודע מה ציפיתי, שהוא יגיד שגם הוא הומו ושהוא בקטע שלי ונהיה ביחד ונצא לדייטים? טוב, כן.
קיוויתי, ומסתבר שטעיתי. סיימנו את המפגש הקטן אחרי כמה נסיונות כושלים לשיחות חולין, כל אחד הלך לדרכו ואני החלטתי ללכת לכנסייה.
היא הייתה ריקה, התיישבתי בשורה האחרונה, מביט למעלה והצידה, סורק בעיניי את הזכוכיות הצבעוניות שמספרות סיפורים בתמונות, את איך שהצבעים מאירים את המקום עם השמש, ופשוט ישבתי.
"הומו? בכנסיה? מי היה מאמין." אוון.
-
"הרבה מכות, 'מתרומם', כמה מילים על זה שאשרף בגיהינום ועוד כמה על זה שאם יראה אותי בשירותי בנים הוא יהרוג אותי." אמרתי למייק, שאיך שהוא, אחרי השיחה המביכה שלנו, הוא הסכים לבוא לעזור לי ולקח אותי אליו.
"3, 2-" ספר לאחור כשבידו פד עם אלכוהול.
"ג'יזס! היית אמור לספור עד 1!"
"שקט, אתה ראית את הלחי שלך?" הוא צדק, הייתי מלא חבורות בכל מיני מקומות אבל הלחי שלי התנפחה לפי 2 מגודלה המקורי.
ישבתי על המיטה והוא עמד מעליי, נשען קדימה, מחזיק את הסנטר שלי ביד אחת וביד השנייה מנקה את הפצע.
"אתה מתכוון לספר למישהו?" שאל, אגודלו עבר בטעות על השפה התחתונה שלי (גרם לדופק שלי לזנק), שהייתה נפוחה לא פחות מהלחי, ואז הוא קם והתקדם לעבר הארון שלו.
"לא, זה יגיע להורים שלי ואז הלך חלום 'הילד הנוצרי המושלם' וגם כל דבר מהנה עד שאהיה בן 21." אמרתי, הוא הוציא טי שירט ירוקה ומכנס ג'ינס קצר מהארון והביא לי.
הורדתי חולצה והוא כאילו עקב אחרי עם העיניים שלו, מה שהחמיא וגם הרגיש מעט מוזר.
"אתה בוהה." הערתי כשסיימתי להחליף בגדים, החולצה והמכנס שלי היו ספוגים בדם וחול.
"הו, סליחה." הוא הסמיק, והעביר יד בשיערו.
"טוב... כדאי שאצא עכשיו אם אני רוצה להיות בבית בזמן."
"כן... כנראה..."