איימי שינדי, חצוייה בדם

חוזרים למחנה, ואני פוגשת את אמא (נק' מבט: איימי שינדי)

עפנו בחזרה למחנה על בלאקג'ק. מייקל מקדימה כל הזמן רעד והתעטש. אם לא הייתי יודעת שאנחנו עומדים להיות קרובים למרפאה הייתי מודאגת. פתאום שמענו שאגה, ואז דמסן (שעף לידינו על הדרקון עם בוב) קפץ ממנו וצעק: "בשם אטלס!" ותקף את הספינקס שרצתה להרוג את כל המחנה. קריאה משונה. קפצתי מבלאקג'ק על הרגליים (והצלחתי בלי לשבור רגל, היאח הידד לי) והצטרפתי לקרב. ראיתי עוד חצויי חדש שנלחם, ואת ג'ורג' אית'ן ופרסי ילדי פוסידון מצטרפים לקרב ומזמנים סילוני מים והוריקנים לספיקנס. שלפתי את החרב שלי מהנדן, ואז ראיתי שאני לא ממש יודעת להילחם. 'זמן מצויין להיזכר בזה,' חשבתי ברוגז והחזרתי את החרב. ואז נזכרתי בעץ שמצוייר לי בנדן, וחייכתי לעצמי ושלפתי אותה שוב. הסתכלתי בעץ האלון שהיה מצוייר, ולחצתי עליו. מיד צמח עץ אלון לידי, גדול ומפואר. חייכתי בביטחון גובר וזימנתי עוד עצים בלחיצה על הנדן. בסוף הספיקנס בקושי יכלה לזוז, וג'ייסון זימן ברק אבל היא רק איבדה את הרעמה שלה וזה הכל. הוא נראה המום. מייקל היה מעולף על הדשא, וויל וקיילה מיהרו אליו. "מייקל!" שמעתי נערה צועקת, ואז ראיתי אותה יורה חיצים כסופים על המפלצת. התרגשתי לגלות שזאת אליזבת' מהכיתה שלי, שהסתבר שהיא חצוייה כמוני. תהיתי אם היא קראה את הספרים. נסוגתי למחנה, והעצים חזרו לאדמה בינתיים. נתקלתי בנערה, ושתינו נפלנו. היא נחרה אליי. "תשימי לב לאן את הולכת." רטנה. האדמתי מכעס. "אני? תשימי לב לאן את הולכת," רטנתי חזרה. "איך קוראים לך בכלל?" שאלתי ונעמדתי, מתנשפת ומשפשפת את הידיים מהדשא והאדמה. שמתי את החרב בנדן. היא בחנה אותי. "אני מג." ענתה. מצמצתי. מג? לא יכול להיות. "אני איימי. מי ההורה שלך?" שאלתי. היא עשתה פרצוף. "דמטר, ושלך?" שאלה. חייכתי. "גם שלי דמטר" אמרתי. היא נראתה המומה. הספיקנס בינתיים הפכה לאבק, והאנשים התחילו לחזור לשגרה. 

אני ומג גם חזרנו לביתן. "מי האבא האנושי שלך?" שאלתי אותה. היא השפילה מבט לרצפה. "הוא מת," לחשה. הרגשתי שהאדמה מסתחררת מתחת לרגליים שלי. ואז קלטתי שזה באמת ככה- האדמה רעדה בגלל ג'ין בת פוסידון. "מצטערת," לחשתי. היא משכה בכתפיים. "הייתי קטנה. מי ההורה האנושי שלך?" היא שאלה אותי. נאנחתי. "קוראים לו ג'ון. אין לי מושג מה קורה איתו עכשיו. גדלתי בבית יתומים" אמרתי ומצמצתי לסלק את הדמעות. היא הנהנה."נראה שיש לנו הרבה במשותף." אמרתי בחיוך. היא חייכה, לשם שינויי. "אז מתי הגעת לכאן?" מג המשיכה לשאול אותי ופתחה בשבילנו את הדלת של בית דמטר. "ממש השבוע," עניתי, וקרסתי למיטה שלי, שואפת את הריח של הטבע שהיה בביתן. מג קרסה במיטה שלה. "ואת?" שאלתי. שתיקה. "לפני כמה חודשים כבר," היא ענתה אחרי דקה, והתחילה לנחור. מירנדה המדריכה נכנסה לביתן, מלאה כולה בענפים על השיער שלה. חייכתי לעצמי וגיחכתי בשקט. "מצחיק, מה איימי?" היא רטנה, ונכנסה להתקלח. מג התעטשה, אבל אחרי זה צחקה גם. "לבריאות," אמרתי. היא משכה באף. "עץ אלון מעצבן. אלרגיות מעצבנות," רטנה, וחזרה לישון. חייכתי. נרדמתי גם בסוף, וחלמתי על אישה שלבשה שמלה ירוקה ומקושטת בפרחים. ציפיתי לחלום הרגיל שהייתי חולמת על גיל 3 לפני ששמו אותי בבית היתומים עם אדמונד, אבל זה לא קרה. במקום זה, כרעתי ברך ברעד. ואמרתי: "אמא." היא חייכה אליי בגאווה. "נכון. טוב לראות אותך, איימי" היא אמרה ברוך וליטפה לי את השיער. עשיתי פרצוף. שמתי לב שאני כועסת. 

פתאום זה טוב לראות אותך?" רטנתי". היא נאנחה, כאילו שהיא מתכוננת למשהו מייגע. "אני מניחה שיש לך המון שאלות," אמרה, והנהנתי. "למה שמת אותי בבית יתומים? מה קורה עם אבא שלי? ולמה רצית שאני אקרא את הספרים? ולמה קיבלתי דווקא את החרב הזאת?" הפצצתי אותה בשאלות  ושלפתי את החרב עם העץ המצוייר בנדן. היא חייכה, כאילו זה לא מכעיס אותה כל הפרצופים שאני עושה. זה רק הכעיס אותי יותר. "שמתי אותך בבית יתומים כי ג'ון לא היה מוכן נפשית לגדל ילדים, בטח לא חצויים. רציתי שתקראי את הספרים כדי שתיהיי מוכנה יותר, הם היו כמו קורס הדרכה בשבילך. והחרב הזאת פשוט קראה לך, זה כבר לא קשור אליי." דמטר הסבירה. שתקתי והחזרתי אותה לנדן. "את רוצה לחזור הבייתה?" האלה שאלה אותי, ומצמצתי והנהנתי חלושות. "אבל אבא מוכן?" שאלתי בלחש. היא חייכה והנהנה. "כן. סיפרתי לו כל  מה שעשית ועברת, והוא נגמל מאלכוהול וממש מתגעגע אלייך." אמרה. הבטן שלי התערבלה ברגשות מעורבים. "תוכלי לחזור לבית ספר לכיתה ח' עם מייקל אליזבת' וג'ין, ובחופשים הגדולים למחנה החצויים ומחנה יופיטר." דמטר המשיכה. חייכתי חיוך גדול. "אני רוצה," אמרתי. היא הנהנה. "טוב. עוד מעט נגמר החופש הגדול, היום כבר מה, ה20 באוגוסט? אבא שלך קנה לך את כל הציוד שאת צריכה ללימודים- קיבלתם רשימה מהמורה החדשה-" דמטר אמרה כשראתה שפתחתי את הפה וקימטתי את המצח בדאגה. נשמתי בהקלה. "..ותוכלי לחזור ביום האחרון של הקיץ." היא המשיכה. הנהנתי. החלום התחיל להתפוגג. "אני גאה בך, ילדתי," היא אמרה לי ברוך, וליטפה לי את הלחי. התעוררתי בביתן לנשיפת קונכייה.