החיפוש לא הועיל, כמובן. היא ניסתה לגרום לעצמה לראות כל אדם בדרך שונה. אך כולם עדיין נראו אותו דבר.
לכן, במקום להמשיך לחפש בבני האדם הללו, סאולין חיפשה איזה סימן על המטפחת או על הבקבוק. גם בהם לא היה דבר, הם היו חלקים לגמרי.
סאולין נאנחה, היא כנראה לא תמצא את האדם בקרוב.
במקום לחפש עוד, היא החזיקה יד אחת שלה קעורה וביד האחרת שפכה אליה מים. עם מים אלו היא שטפה את ידיה ולאחר מכן, היא סגרה את הבקבוק וניגבה קלות את ידיה עם המטפחת.
היא לא יכלה לוותר על דברים חשובים כאלו. אבל לא היה לסאולין מקום להניח אותם כדי שיהיו בטוחים.
היא נאנחה, אחרי תוספת מאתיים שנים של חיים, היא לא יכלה למצוא לעצמה מקום סביר לשמור את הדברים הפרטיים שלה?
אך מיד לאחר שהמחשבה הזו, הגיעה אחרת- לא היו לה דברים פרטיים עד שהבקבוק והמטפחת הגיעו לרשותה.
סאולין קמה על רגליים רועדות והחלה ללכת בעיר בעודה בוחנת כל גומחה ומרכז נקי בין שני ארגזים שנשארו באותו מקום כמעט כל תוספת החיים שלה.
רוב המקומות כבר היו תפוסים- היא ציפתה לכך כבר לפניי שהחלה לחפש. אך היא לא הפסיקה לחפש. הפעם, היה לה סיבה לחפש. לא כמו בפעמים שפשוט הסתובבה לה בעיר בניסיון לעמעם את שעמומה כשתירוצה למביטים בה שהיא מחפשת דבר מה.
עברו כמה ירחים כבר עד שסאולין מצאה איזו גומחה עלובה בקצה העיר. ועד אז, היא כבר השתמשה במים כמה פעמים והמגבת נעשתה מלוכלכת בגלל הזמן הרב ששכנה באגרופה המטונף של סאולין.
אבל, זה עדיין היה האוצר הקטן שלה. לכלוך או כמות זעירה לא שינתה לה דבר. זה רק הפך את האוצר שלה למשהו מיוחד יותר.
הגומחה הייתה קטנה והייתה יכולה להסתיר את האוצר שלה רק אם הייתה מתאמצת ממש. היא הייתה חייבת לדחוף את הבקבוק שאותו כיסתה במטפחת שהייתה מטונפת מספיק בשביל לשמש להסוואה הצידה. זה גרם למספר צלקות על הבקבוק וכמה קרעים במטפחת. אבל מה כבר יכלה לעשות? לא הייתה לה דרך אחרת להסתיר את האוצר שלה.
עוד בעיה שהייתה לגומחה זו, היא שהיא הייתה מאוד רחוקה מהמקום שבו התרגלו אנשי העיר לראות אותה כך שכשישבה קרוב יותר לגומחה -אבל רחוק מספיק בשביל שלא יבינו מהר מדי שהגומחה שלה- זה משך מבטים.
גם בנוגע לזה, לא היה לסאולין דבר אחר לעשות. היא פשוט המתינה שהם יתרגלו לנוכחות שלה שם. זה כנראה יקרה כשהעגבנייה הראשונה תיזרק עליה.
וכמובן, הם התרגלו עליה. זה היה לאחר מספר חודשים כבר, כשהמים בבקבוק נגמרו לגמרי והמטפחת כבר השתלבה לגמרי עם הגומחה ונראתה חלק ממנה מרוב לכלוך.
אז- כל התקוות של סאולין למישהו שונה. לביטול עונשה... כל זה נעלם.
עוד פעם מוחה הוצף במחשבות דיכאוניות, עוד פעם. הסבל שכן בכל מילימטר מגופה.
ואז, כאילו רצו לייאש אותה לגמרי- זה קרה שוב. נזרק עליה שקיק קטן מאוד עם מעט מאוד כסף בתוכו. התקווה התעוררה שוב. אבל לאחר כמה חודשים, שוב. דיכאון.
זה המשיך כך שנתיים, או אולי שלושה? סאולין לא שמה לב לזמן. היא רק שמה לב לקיטורים שלה ולזעם הקודר שלה על הבן אדם הזה שזרק לה דברים שיעזרו לה לחיות בצורה טובה יותר.
בפעם הרביעית שהאדם זרק עליה דבר מה, זה היה שק. גדול יותר משקיק הכסף שהוא נתן לה, אבל לא באמת גדול.
בתוכו, הייתה את הטעות הגדולה ביותר שהאדם יכל לעשות.
בתוך השק, נחה סכין בתוך נדן.
לא עברו יותר מכמה דקות עד שנשמעו ברחבי העיר שמועות על רוצח שמסתובב ללא סיבה הגיונית ורוצח כל אדם שמראהו לא נעים לו.
כן, זו הייתה טעות טיפשית לגמרי.
אוקיי, בינתיים אף אחד לא קרא את זה חוץ מבנאדם אחד- אבל אם מישהו קורא את זה והגיע גם עד הפרק הראשון ולא רק ההקדמה, תודה רבה^^
אני מאוד אשמח לכל ביקורת והערה שיש לכם על הסיפור. אני כנראה לא אתלונן על דברים כאלו אלא אם כן כתבתם את זה בדרך לא נעימה כל כך או אם אני ראיתי את זה בתור דבר נכון שאני בטוחה עליו. ובמקרה השני, אני לא אתלונן- אני רק אומרת שאני לא חושבת ככה.
אז-
מקווה שתהנו מהמשך הסיפורD:
YOU ARE READING
בחיק המת
Historical Fictionהיא חיה. כבר שנים רבות מדי שהיא חיה. זה היה הרבה יותר מסתם עונש- זה היה עינוי שלא הפסיק לשנייה. היא כבר ניסתה הכול. כל דרך התאבדות וכל דרך שאולי תגרום למענישים להפחית מעונשה. כל דבר, רק שתוכל לנוח מהחיים. למות.
