פרסי ג'קסון ומסכת הזהב

פרק 5- נבואת האורקול

פרצופו של פרנק החוויר ונהיה לבן כמו סיד, נשימתו הפכה למואצת יותר ויותר וחזהו עלה וירד בהתאם. האיש העיף את הגלימה שכיסתה אותו לרצפה וחשף את פלג גופו העליון שהיה שרירי מאוד אבל מצולק כמעט בכול נקודת עור חשופה, על צווארו הייתה מחרוזת עם אבן ספיר שהייתה חרוט עליה ציור של קלשון זהוב. פילוס הניח את ידיו על כתפיו של פרנק וטלטל אותו בעודו אומר "הנבואה ילד אוויל! הנבואה!" פרנק התנער מאחיזתו של פילוס ואמר "אני יודע מה אמרת לי דוד פילוס אבל... זה לא יכול להיות" פילוס הניד בראשו ואמר "אני ראיתי אותו פרנק, זה קורה, הצוות שלך חייב לדעת על הנבואה!" הרמתי את ידי ואמר "והוו, פסק זמן. פרנק, מה קורה כאן? ואיזה נבואה?" פרנק התיישב על חבית שהייתה על יד החרטום ואמר בעודו מתעלם ממני "אנבת', תקראי לכולם לפה. הם חייבים לדעת מזה גם." הבטתי בפרנק לרגע אבל מבטו המובס והחיוור השתנה והיה כעת נטול רגש ועצבני. נאנחתי ואז רצתי במהירות אל עבר החדרים שהיו בירכתי הספינה, תחילה הערתי את ניקו וויל שלא הפסיקו לגנוח ולטרטר למה אני מעירה אותם, אחריהם הערתי את הייזל שבאה איתי להעיר את ג'ייסון ופייפר שמצאנו אותם ישנים בחדר ביחד כשידיהם שלובות וראשה של פייפר נח על החזה של ג'ייסון. משהו בשניהם שהיו יחד, רגועים ושלווים עורר בי קנאה ומחשבותיי נדדו לרגע אל פרסי ואל הפעם האחרונה שהיינו בספינה יחד, כשהארגו 2 שטה מרומא החדשה אל יוון. נערתי את עצמי מהמחשבות הללו והערתי את זוג היונים. תוך חמש דקות כבר הערתי את כולם והיינו בדרך אל החרטום. פרנק ופילוס היו באותו מקום ונראה שניהלו שיחה שקטה בין אחד לשני. פרנק הביט מעבר לכתפו של פילוס וראה אותי באה כשמאחורי שאר הצוות. פרנק התיישב על קופסת עץ בלויה והתחיל לספר "לפני שנה כמעט, המסע על ארגו 2. כשעצרנו לאסוף את הרעל מהמשפחה שלי... פילוס הזהיר אותי ש... זה קרה הרבה אחרי הקרב עם כריסאור אז לא לקחתי אותו ברצינות..." פרנק החל לגמגם ופילוס שלח אליו מבט קטלני, פרנק השתתק לרגע ואז המשיך לספר לנו בעודו מגייס את מעט הביטחון שנשאר לו "פילוס סיפר לי נבואה, נבואה עתיקה מאוד... יותר עתיקה מנבואת השבעה... לפני קרוב לשלושת אלפים שנה האורקול עצמה באה אל פילוס וסיפרה לו את הנבואה, היא ידעה שיום יבוא ואחד מהצאצאים שלו יפגוש את האנשים שהנבואה מדברת עליהם..." פרנק נרעד לרגע ודמעות החלו לזלוג מעיניו "אנבת'... זה היה אחרי כל כך מעט זמן מאז ששבתם מטרטרוס... זה היה שובר אותך..." נרעדתי לרגע מהזיכרון מהתהום הקטלנית שאני ופרסי חצינו, מאחורי ניקו הידק את אחיזתו בזרועו של וויל ויכולתי רק לנחש מה הוא זכר מהמסע שלו שם. הייזל התיישבה לידו והקיפה אותו בזרועותיה מניחה לראשו להישען על כתפה, הנחתי את ידי על כתפו של פרנק ושאלתי ברכות "מה הייתה הנבואה?" פרנק נשם עמוק ודקלם

"בן הים ובת הינשוף להתאחד חייבים

אחרת הבן המקולל ישתלט על הימים

קורבן נחוץ כדי להעיר את הרוח

ורק המת יוכל לשלם על מנת למקומו חזרה לשלוח."

פרנק הפסיק לדקלם ושקט מעיק ששר, הייזל הראשונה שהבינה את משמעות הדבר ונאנחה "אנבת'..." לפני שהספקתי לענות הופיעה מאחורי טייסון כשהוא אוחז מפתח שוודי בידו הימנית וכריך עם חמאת בוטנים ושוקולד בעודו צועק בפה מלא חמאת בוטנים "הגענו! הגענו! הגענו..." טלטלה אדירה עברה בכול הספינה ואחרי רגע הרגשתי איך כול הגוף שלי הופך למי ים ונשטף למקום אחר.

*פרסי*

הוצאתי את ראשי מחדר המפות רק כאשר הערב ירד ומטילוס קרא לי להגה, מצאתי את ידידי הטוב מאזן את הספינה בין הגלים ובודק בעזרת מכשיר את מקומנו באמצעות הכוכבים. לפני שהוצאתי הגה מפי מטילוס כבר דיבר "אני יודע שאתה מאשים את האלה במותה של אמך אבל האם זה נכון להאשים גם את הנערה?". צנחתי לי על יד ההגה והקשבתי במשך כמה דקות לקול הגלים המתנפצים כנגד הספינה, משקיעה מחשבה במה שמטילוס אמר לי. שלפתי מתוך כיס מכנסיי את אנקולוסמוס, בצורתה כעט, כרגיל. בחנתי את השתקפותי בלהב הארד והרהרתי "אני יודע שהיא לא הרגה את אמא שלי, כלומר אנבת', אבל היא פשוט מגנה על אמא שלה... היא פשוט לא מוכנה לאמת". מטילוס הביט בי לרגע ואמר "או שאולי אתה לא מוכן לאמת". הבטתי בו ופשוט לא יכולתי שלא להיזכר בטייסון, אחי החורג. שלחתי את ידי אל צווארי שם ענדתי בדרך קבע את הטבעת שאמא שלי נשאה על אצבעה, הטבעת נישואים שלה עם פול, רגע יחיד של שמחה עצומה שהיא הרגישה עד הרגע האחרון. באותו רגע הייתי מודע מאוד ללילה, הירח העגול שזרח בעוצמה במרכז השמיים, האוויר הקריר שנשב מכיוון צפון, הכוכבים שנראו כמו עשרות גחליליות שעפו בשמיים. מאחורי שמעתי קול פיצוץ ואחריו אשד מים שעלה על יד הספינה בעוצמה כשהוא מרטיב אותי ואת מטילוס עד העצם. זינקתי אל עבר המעקה והבטתי לאחור, בגלל אור הלילה העמום לא היה ניתן לראות אותם בוודאות אבל ראיתי אחרי רגע את הצלליות של ארבע ספינות תלת תרניות. רצתי אל עבר פעמון שהיה על יד מטילוס וצלצלתי בו בעוצמה, מעיר את כל צוות המלחים. פיצוצים נוספים נשמעו ועוד שלושה אשדי מים עלו בעוצמה, כל הפגזים החמיצו את הספינה. פחד מילא אותי שמע הצי של כריסאור רודף אחרינו על מנת לסכל את הפגישה עם שחור הזקן בקהיר. שלחתי את ידי אל אנקולוסמוס וצעקתי אל מטילוס על מנת שקולי יגבור על רעם הפגזים שעפו לעברנו ללא הרף "אני אעכב אותם! המשכיו להפליג לנקודת המפגש! מטילוס, אל תאכזב אותי!". לפני שהקיקלופ הספיק להשיב זינקתי מעבר למעקה וצללתי אל תוך המים, המים הקרירים של הים עשו אותי לערני מאוד ויכולתי להרגיש את התקדמותם של ארבעת התלת תרניות אל עבר הספינה שלי, "פנינת הים". סחררתי את אנקולוסמוס בידי וחשבתי "מי שלא תהיו, כדי מאוד שתתפללו לאלים, רק הם יעזרו לכם עכשיו".