~עדיין נקודת המבט של זאיין~
קמתי וצעדתי לעברן.
הן לא ממש שמו לב אליי.
הייתי מאחוריהן.
"את עדיין מתגעגעת אליו?" שאלה אליאנה.
"אני לא יודעת..בכל זאת אלי..אנחנו מכירים מאז שנולדנו.." אמרה דניאלה באכזבה.
יש לה חבר?!
השתעלתי.
"הו היי זאיין.." אמרה אליאנה בחיוך.
"היי" חייכה דניאלה חיוך קלוש.
"היי בנות...מה קורה?"
"בסדר..בוא,תתיישב." חייכה אליאנה.
התיישבתי די קרוב לדניאלה.
"מה קרה..? למה הבאסה..?" שאלתי בחיוך קטן.
"עזוב.. לא משנה.." דניאלה אמרה בקול שבור.
"אני לא רעבה יותר. אם אתם מחפשים אותי,אני בחדר שלי.." דניאלה הרימה את עצמה,וכמובן שפינתה אחריה את הכלים.
אני ואליאנה הבטנו בה מתרחקת.
"מה הרגע קרה פה..?" שאלתי לא מבין.
"עזוב.. זה מסובך." אליאנה מחקה את החיוך שהיה לה לפני דקה.
היא שיחקה עם המזלג באפונה. היא פשוט גילגלה אותה מצד לצד בצלחת..
"זה בגללי? אני קשור לזה איכשהו?'' שאלתי מובך.
"לא לא זאיין. זה לא קשור אליך.. עבר לי החשק. אני עם דניאלה.." היא חייכה חיוך קטן;שברור היה שהוא מזוייף.
שתיהן עזבו והשאירו אותי שם לבד.
יושב וחושב..
קמתי משם וחזרתי לשולחן שלי עם הבנים.
"חח מה יש לך י'דביל,אתה חולה או מה?" צחק ליאם.
החלטתי להתעלם.
פתאום נייל לחש לי באוזן:
"אם אתה חושב שהיא שווה את זה,לך. ואל תשבור את הסיכויים,אולי הסיבה לא מוצדקת מספיק."
הנהנתי.
ישבתי שם עוד מספר שניות.
ואז טפחתי על כתפיו של נייל.
"חדר 451,אני שם." לחשתי לו.
~נקודת המבט של דניאלה~
חזרתי לחדר שלי.
ברור שנשכבתי על המיטה עם קאפקייק.
ליטפתי לה את האוזניים.
והדמעות לא הפסיקו לנזול..
העדפתי לעצום את עייני.
חיפשתי את האוזניות שלי.
YOU ARE READING
וואן דיירקשן-Someone To Run With
Fanfictionמה עושים כשקורה משהו שמפריד בין השנים? מה עושים כשיש שאלות תלויות באוויר? מה עושים כשאתם מגלים שאותו אדם שהכרתן,איננו יותר? שהייתם מגלים שהסתבכתם,ואי אפשר להחלץ... כל הזכויות שמורות ל- Irena_Horan_Davidov
