החיים עצמם.

CHAPTER-1

שלום, ותודה רבה לכל מי שנכנס לסיפור שלי,
אתם בטח לפעמים מעיינים בווטאפד ולרוב בפרק הראשון יוצאים.
אז אני מבקשת ממכם לא לעשות את זה לאחר הפסקה הראשונה, כי לרוב בפרק הראשון אין תוכן שמעניין את הקורא. אפשר גם להמשיך לקרוא עד סופו של הפרק וכך תוכלו לדעת עם סגנון הכתיבה של הכותבת הוא מתאים לכם, אם הבנתם שהסגנון כן תואם למה שאתם קוראים אבל הפרק הראשון לא מעניין אתכם אני ילמד אתכם טיפ אישי ממני שלמדתי במשך הימים פה, להוסיף לארכיון ספרים מהסוג שאתם אוהבים את סגנון הכתיבה אבל אינכם מתעניינים ומתי שיוצא עוד פרקים להיכנס ולראות עם עדיין זה לא יעניין אתכם, ותאמינו לי שזה כן. כי מפרק ראשון אי אפשר ככ להתרשם מהסיפור מלבד פרקים ראשונים בודדים בלבד של ספרים פה.
לא מדובר פה רק על הספר אלא על עוד ספרים פה.

וגם סליחה שאני נשמעת כמו דיילת או קופאית בסופר——————————————————————————
הורדתי את המזוודה מעל הארון המתפרק שלי, משתעלת מזה שהיה עליה כל-כך הרבה אבק. ניצוץ של שמחה בפעם הראשונה תקף אותי ועייני הבריקו תוך שנייה, הייתי כל-כך שמחה לעזוב לפני הרבה שנים. אבל אני מאמינה שהכול לטובה. לקחתי כמה בגדים מעופשים וישנים שלי זורקת למזוודה ומכניסה עוד כמה דברים בסיסיים, עמדתי על שתי רגלי מתבוננת במראה עם חיוך מרוח בפעם הראשונה בשכונה הענייה הזאת. מקרבת למראה ובוחנת את עצמי, מסדרת מעט את הבגדים שעל גופי וממשיכה במסדרון הצר עם המזוודה.
מתבוננת על אימי שמזריקת לעצמה את החומרים הללו, אמא שלי מבזבזת את כל כספה על הסמים שלה לכן אני נאלצת להתגורר בדירת שתי חדרים ומטבחון קטן שלא כולל הרבה אוכל ומוצרי חשמל,
״אמא, אני הולכת.״ אמרתי בולעת את רוקי.
״עידני שלי,״ היא אמרה ועיניה התגלגלו ממצבה המסומם.
״אני מצטערת.״ לאחר שהיא סיימה את המשפט היא החלה להתייפח,
לא יכולתי להאשים אותה, כל תוכניות הגמילה היו כל-כך יקרות שלא יכלנו להרשות לעצמו לשלם אותם גם עם שנינו היינו עובדות 10 שעות ביום.
״זה בסדר אמא.״
״הכל בסדר.״ אמרתי שהיא מחבקת אותי בחוזקה עם גופה הקטן והרזה.

אחרי שנפרדתי מאמא שלי הלכתי לחברות הבודדות שהיו לי בשכונה ונפרדתי מהן.
עליתי על האוטובוס משלמת לנהג כמה שקלים שאימי החליטה לתת לי כמתנה ממנה.

נכנסתי לתוך המבנה מתקדמת למזכירה ומוודא שאכן נרשמתי ושהכול טוב,
״תשאלי פה ילדים מי זאת אלי, היא כבר תדע מה לעשות.״ היא אמרה ולאחר מכן הודיתי לה בנחמדות.
החלתי לשאול ילדים מי זאת ואף-אחד לא ידע איפה היא,
״היי, אתה יודע במקרה מי זאת אלי?״ שאלתי.
״חדשה פה?״ הוא שאל.
״כן.״
״מה השם?״ הוא שאל.
״עידן.״ עניתי.
״שם מיוחד.״ הוא ענה וגילגלתי את עייני.
״כן, אמא שלח רצתה להיות מיוחדת אז היא בחרה שם של בן לבת.״ אמרתי נאנחת.
״זה לא קשור, אני שאלתי איפה אלי?״ שאלתי שוב.
״וואו וואו תירגעי, עלי לא צועקים.״ הוא אמר, וגופי התחמם כי אני ידועה כבן-אדם חסר סבלנות ועצבני.
הסתלקתי מפניו, מחפשת את הילדה המזורגגת הזאת לבד.
לפתע הונחה על כתפי יד שעצרה אותי,
״לאן נעלמת? יעצבנית.״ הוא אמר,
״דבר ראשון תעיף את היד שלך ממני.״ אמרתי בעצבנות הידועה לי ובזעם שיש בעידן כמו שכולם יודעים בשכונה שלי.
״וואו תירגעי יחתיכת מפגרת, את צועקת על הבן-אדם הלא נכון. אני בשנייה מפרק את האגו והביטחון העצמי שלך.״ הוא אמר ועייני נפערו למשמע המילים המגעילות שיצאו מפיו.
״אני ממש לא מתכוונת לרדת לרמה שלך.״ עניתי, מתאפקת לא לנבל את פי.
״את לא יכולה לרדת לרמה שלי עם אני הכי למעלה.״ ענה בחוצפה ונשך את שפתיו המלאות והיפיפיות.

וישר הבנתי,
שהיום הולך להיות מעניין.