החיים שלי

~פרק 8~

כשהתעוררתי השמש סנוורה אותי, סגרתי את הווילון ונאנחתי. לא היה בי כוח.

ירדתי למטבח לשתות מים.
אבא הכין אוכל עם אנה.
בלי להגיד מילה מזגתי לעצמי כוס מים וחזרתי לחדר.
התלבשתי, שמתי את אותם המכנסיים שהיו עליי אתמול, אני ממש אוהבת אותם.
כשהפכתי אותם נפלו 2 פתקים,
הרמתי אותם וקראתי אותם.

"הולי פאק!"- אמרתי בקול.

אמא פתחה את הדלת.

"היי! לא לקלל.
בוקר טוב. את מוזמנת לרדת לאכול, אבא ואנה הכינו שקשוקה"- אמרה ונכנסה לחדר.

"אני לא לבושה! אמא סגרי את הדלת מהצד השני בבקשה."- אמרתי וכיסיתי את החזה שלי בחולצה.

"מה לא ראיתי שם"- צחקקה ויצאה מהחדר.

"שיט, אני חייבת ללכת לעמית!"- אמרתי לעצמי, ואנה נכנסה לחדר.

"מה יש לכולכם היום?! לדפוק לא לימדו אתכם?!"- שאלתי שאלה רטורית.

"סורי, פשוט שכחתי כאן את המסרק שלי"- אמרה, לקחה את המסרק ויצאה.

התארגנתי, לקחתי את התיק שלי וכשירדתי במדרגות אמא עצרה אותי.

"לאן את הולכת? עכשיו שבת ובוקר ואת יודעת מה כולנו עושים בשבת בבוקר..."- אמרה לי והובילה אותי למקומי.

"אימ...אמא! אני לא יכולה להישאר! אני חייבת ללכת עכשיו."- אמרתי לה בלחש לפני שהתיישבתי.

"לא! את עכשיו בבית.
אגב, מחר אתם מקבלים תעודות? לא?"- אמרה.

"כן, נו, מה זה קשור?!"- שאלתי באי הבנה.

התיישבתי, מרחתי על הטוסט סקי,
ובשנייה שסיימתי למרוח, קמתי מהשולחן ורצתי החוצה.

רצתי עד הבית של עמית, עם הלחם ביד.

הגעתי, כולי מתנשפת.
דפקתי. פתח לי את הדלת אחיו הקטן של עמית בן ה-5  (בן).

"היי בן בן, מה נשמע חמוד? עמית כאן?"- שאלתי.

"כן, הוא ישן."- ענה בקול מתוק.

"תודה.
בוקר טוב ג'ב אלוני"- אמרתי ומהר עליתי לחדר של עמית.

"היי, אתה ער?"- שאלתי את עמית.

"כן, הרגע התעוררתי"- ענה בקול ישנוני.

"רוצה טוסט עם סקי?"- שאלתי והתחלתי לאכול את הטוסט.
"טוב, זוכר את הדפים האחרונים שאתמול מצאתי, עם הטיסה ללונדון?"- שאלתי והוצאתי את הדפים מהתיק.

"כן, נו, מה איתם? הרי לא מצאנו כלום"- ענה, וקם מהמיטה.

"כנראה לא שמתי לב ולא הוצאתי את כולם.
יש פה עוד 2 פתקים."- אמרתי והושטתי את הדפים לעבר עמית.

"מה זה? יש שם מספרים... נו, מה זה עוזר?!"- אמר ולא הבין כלום.

"תסתכל טוב טוב.
אלו לא סתם מספרים, זה מיקום."- אמרתי והצבעתי על המספרים.