My Type [Hebrew] || l.s. ✓

1

מתורגם, כל הזכויות שמורות לjealouslouis_

//

חופשת הקיץ החלה.

החופשה הזו לא הייתה ממש הסגנון שלי.

לא, מזג האוויר היה יותר מדי חם ולח.

איך הייתי אמור ללבוש את הג'ינס שלי במזג האוויר הזה?

ממש לא הסגנון שלי.

בדרך כלל אנשים יותר אוהבים דברים מאשר שונאים דברים.

טוב, כשאני הייתי בערך בן עשר הבנתי שאני שונא יותר דברים מאשר אוהב.

זה היה באמת מן רגע של גילוי עצמי. ישבתי באמבטיה- מתלונן על זה שבועות חסרות צבע, כי לא אהבתי את העובדה שאין צבע לבועות. או למים.

ואז הבנתי, הבועות לא היו הסגנון שלי. גם לא אותם מים.

מאז, לא הפסקתי בחיפוש אחר הסגנון והטעם שלי.

הסגנון שלי בבגדים היה חולצות מכופתרות וג'ינסים- עם העדפה לחאקי. הם כיסו את הגוף שלי בדרך שאהבתי.

הטעם שלי באוכל היה חריף, לא מתוק. לא אהבתי את האוכל שלי מתוק- בכלל לא.

אמא שלי ואבא שלי לא היו מאד מאושרים עם הגילוי החדש שלי, אבל הם תמכו בי לא משנה מה אז הם לא התלוננו ממש.

חזרה לנושא של הקיץ.

לא אהבתי את זה בכלל.

לא היה לי שום מושג מה אני הולך לעשות בחודשיים האלו. בכנות, הם היו נראים לי כמו עינוי רציני.

"לואי, חבר, תפסיק לקמט את המצח שלך, אתה מפחיד אותי." החבר הכי טוב שלי, נייל, אמר.

נאנחתי.

רואים, לא היה לי שום מושג למה נייל היה החבר הכי טוב שלי. עדיין לא הצלחתי להבין מה היה הטעם שלי בחברים. נייל היה כולו קופצני ורועש. לא אהבתי אנשים רועשים, אבל לא הבנתי איך מצאתי את הרעשנות של נייל משעשעת.

טוב, אני מניח שאין טעם ספציפי בחברים. הם רק היו צריכים להיות אנשים טובים, נראה לי.

"זה כלום, נייל. אתה יודע כמה אני מתעב את הקיץ. אין לי שום מושג מה אני הולך לעשות בחודשיים האלו ואתה יודע כמה אני שונא כשאין לי רעיונות." פרקתי.

"מה אם אנחנו נלך לפארק כל יום?" נייל אמר, ידיו על סנטרו.

"זה משוגע, ניילר." אמרתי, מכווץ את מצחי.

"קדימה, תחשוב על זה! אנחנו נלך לפארק אחד ספציפי כל יום במשך כל הקיץ. אתה לא יכול לדעת, אולי זה יתברר כאחד הדברים שהם הסגנון שלך." נייל אמר, מושך בכתפיו.

"אני מניח שלא יזיק לתת לזה הזדמנות." אמרתי.

"זאת הגישה, טומו!"

//

"אמא, למה יש לי דבש באוכל?" שאלתי, מרים את גבותיי כדי ליצור קמט במצחי.

"לואי, פשוט תתגבר על זה." לוטי, אחת מהאחיות הקטנות שלי, אמרה- מגלגלת את עינייה.

"למה שלא תשמרי על הפה שלך סגור, שרלוט?" אמרתי, חיוך מזויף על פניי.

"לואי! אל תדבר ככה אל אחותך!" אמא אמרה, עצבנית.

"טוב, תגידי לבת שלך לא לדחוף את האף שלה לעניינים שלי ואז לא יהיו דיבורים בכלל." אמרתי בטון כועס ויציב.

אימי שלחה לי מבט.

"טוב, סיימתי כאן." אמרתי, קם ממקומי ועולה לחדר.

לפעמים אני חושב, הלוואי שלא הייתי ככה.