אקסקליבר

פרק 11

~מדוקס~

ישנם רגעים, שבהם אתה לא ממש בטוח במה שאתה עושה. רגעים שבהם אתה פשוט פועל. בלי לחשוב על ההשלכות. בלי לחשוב על העתיד, או אפילו על ההווה. בעצם, אתה פועל בלי לחשוב בכלל. והרגע הזה, הוא כזה בדיוק.
״מגנוס,״ היליה לוחש לעברי, לחישתו חרישית. אני פונה להביט בו, אנחת יאוש נפלטת מפי, ״מה, היליה?״
״מה לכל הרוחות אתה עושה?״ הוא מחווה בראשו לעבר היציאה, ״אנחנו צריכים ללכת. תפסיק לעמוד סתם כך.״
אני פונה להביט מבעד לפתח. מבטי נח על שעריו של הארמון. שמיים, באמת מה אני עושה?
״מגנוס, תזוז כבר!״ היליה דוחק בי. אני מתנשף בכעס, ״אני בא. אני בא.״ אני אומר בייאוש ויוצא מהדלת האחורית של מטבח הארמון. החדר של קאסיה נמצא בעליית הגג, והירידה ממנו מובילה אל המטבח או לגרם מדרגות נוסף שמוביל אל שאר הארמון. כשירדנו למטבח, מריאן זרקה לעברנו בגדים גדולים ובלויים. היא ציוותה עלינו ללבוש אותם מעל המדים, או במקומם. רק שלא היה זמן ללכת ולהחליף את הבגדים ולא ממש רצינו להתפשט מול הנסיכה. אז אחרי קללות רבות, קיטורים, ומחשבות של: "למה לעזאזל אני עושה את זה?" לבשתי את הבגדים הבלויים. למרות שהמעשה הזה היה כמעט בלתי אפשרי. אפילו הנסיכה לבשה את הבגדים במגוכחים האלו. אבל אם לומר את האמת, עליה זה לא נראה טיפשי כל כך.
״הצלחתי להשיג לכם יציאה מהירה מהארמון,״ מריאן הסבירה לנו את התוכנית בזמן שהיא דחפה לידנו סלסלאות מלאות בירקות. עוד סיבה לכך שאני פשוט שונא את התוכנית הזו. לעומתי, מריאן להוטה מידי לגבי התוכנית הזו, ״מידי יום שלישי יוצאים חקלאי הארמון אל השוק, כדי להעביר סחורה. היום, אתם תחליפו את החקלאים האלו. השומרים יצפו לכם, לכן לא אמורה להיות לכם בעיה ביציאה.״ חיוך רחב מידי, ״נכון שהתוכנית הזו פשוט משולמת?״
אני נאנח, למה הכנסתי את עצמי לזה בכלל? במקום להרוג את הנסיכה, אני רק עוזר לה. הארוס לא יאהב את זה. אני לא אוהב את זה. אבל כשאני נזכר בליל אמש, עד כמה אומללה ובודדה היא נראתה, אני לא יכול שלא לרצות לעזור לה. אני לא יכול שלא לרצות להגן עליה. ושמיים, אני לא יודע למה זה כך. מה קורה לי? מדוע אני לא יכול פשוט להרוג אותה ולהמשיך הלאה? מעולם לא הייתי הטיפוס שנקשר לאנשים, לא יכול להיות שזה השתנה. לא יכול להיות שבאמת אכפת לי ממנה.
״נראה לכם שהם יתפסו אותנו?״ קאסיה שואלת אותי ואת היליה. ממריאן נפרדנו ברגע שיצאנו מדלת המטבח. אני מביט בנסיכה. למרות עמידתה הזקופה והבטוחה, קולה מסגיר את פחדיה. אני פונה להביט בשומרים. לא נראה שהם עומדים לעשות לנו בעיות. אני לא יודע מי עזר למריאן עם התוכנית בריחה הזו, אבל הם עשו עבודה טובה. יקח למורדרד הרבה זמן להבין שהציפור הקטנה שלו ברחה מהכלוב שלה.
אני נד בראשי, זורק חצי חיוך לעבר קאסיה, ״לא, נסיכה. הם לא יתפסו אותנו.״ קאסיה מחייכת בהכרת תודה. וכשהיא עושה את זה, חיוכי נמחק. איך אני יכול לרצות להגן עליה ולא להגן עליה בו זמנית? משהו בנסיכה הזאת קורא לי, ואני יודע שאסור לי להענות למשהו הזה.
כשאנחנו מגיעים לשערי הארמון, השומרים מצווים עלינו לעצור. ״העברת סחורה, אדוני.״ אני אומר לשומר שמתקרב אליי, ״כמו בכל יום שלישי.״ הוא מעביר את מבטו על הסלסלאות ואחר כך הוא חוקר אותנו בעיניו. מחשובתיי מתחילות להתרוצץ. לא יכול להיות שהוא עלה עלינו, נכון?לבסוף הוא פשוט מהנהן. ״כל הממלכה צריכה להנות מהירקות המשובחים שמגדלים בארמון. שיהיה לכם יום טוב רבותיי.״ אני מהנהן, הקהלה מציפה אותי. הוא מחייך ומרים את ראשו,  צועק לשומרים שנמצאים בראש החומה, ״פתחו להם את השערים!״
השערים נפתחים. ובלי שאני שם לב, נשימתי נעצרת כשאנחנו עוברים תחת מבטיהם הנוקבים של השומרים. וכשהשערים נסגרים מאחורינו, אני מרשה לעצמי לנשום שוב. מודה לשמיים על כך שהצלחנו לחמוק מהמשמר של הארמון בקלות כזו. למרות שלא משנה כמה אני חושב על זה, זה מוזר. האיש שאיתו מריאן משתפת פעולה בוודאי חזק מאוד. אבל מי זה יכול להיות? מי בארמון באמת מוכן לעזור לנסיכה?
״קאסיה? קרה משהו?״ היליה שואל, הדאגה שבקולו מאלצת אותי להתנתק מהרהוריי. אני פונה להביט בנסיכה. היא עומדת בגבה אליי, כתפיה רועדות. היא... בוכה? מפחדת? אני מכחכח בגרוני, ״נסיכה, את בסדר?״ ליבי מחסיר פעימה כשהיא מסתובבת לעברנו, על פניה חיוך שיכול להאיר את המקומות החשוכים ביותר. ״אני בסדר. למעשה, אני יותר מבסדר.״ קולה רועד ועיניה ננעלות על עיניי כשהיא אומרת, ״אני חופשייה.״