מרינט נרגשת. היא מבלה את אחר-הצהריים שלה במוזיאון עם אדריאן, ואפילו כשמנון מצטרפת אליהם במפתיע, שום דבר לא יכול להרוס את מצב רוחה.
אחרי הכל, מה כבר יכול להשתבש כששני נערים בני שבע עשרה שומרים על ילדה בת שבע?
לא מעט דברים, מסתבר.
~~שיתוף פעולה של איו...
ברגע שהמתכת הקרה של האזיקים נסגרה פעם נוספת סביב מפרקי כפות ידיהם, החתול השחור והחיפושית ידעו שהם נדפקו לחלוטין.
שוב.
הם היו יכולים לשמוע את המהומה המתקרבת כשאנשים הגיחו ממקומות המסתור שלהם. בתוך רגעים ספורים המיקום הנוכחי שלהם יהיה מלא באנשים.
היא הביטה אליו בהפתעה, "אדרי-חתול!" על סף פאניקה, והביטה לעבר האישה ההמומה שהייתה ידועה בעבר כנוסטלג'יאק, שעיסתה את רקתה.
במקום לעזור ולנחם את קורבן האקומה כפי שעשה בדרך כלל, אדריאן הבין שעדיפותם החשובה ביותר הייתה עכשיו להתרחק מכל העיניים החטטניות, ומהר. כי בואו נודה בזה, לא יהיה קשה לאנשים להשוות בין החיפושית והחתול השחור באזיקים לזהותם האמיתית. הדבר האחרון שהיו זקוקים לו עכשיו היה מישהו נוסף שיגלה את סוד הזהויות שמאחורי המסכות. העובדה שהם נאלצו לחשוף זה לזה את זהותם זמן קצר לפני כן הייתה מטורפת מספיק.
החתול השחור השיב במהירות את קור רוחו, והרים את החיפושית. לקח אותה באותה הדרך שהיא לקחה אותו לפני הקרב עם נבלת-העל, ואז התכונן לעוף מחוץ לטווח הראייה של האזרחים.
הוא קרא במהירות לאישה, "מצטעראנחנוחייביםללכתמקווהשאתמרגישהטוביותר, ביי!!" כשהוא יוצא מהבניין וקפץ גבוה אל הגגות. הוא רץ מהר ככל שיכל, הרגיש לחץ רב כשניסה להתרחק ככל האפשר מכל צופה סקרן, שיכול היה לראות אותם.
הזמן של מרינט חלף זמן קצת לאחר שהם טסו אל עבר הגגות. היא התקרבה יותר ויותר אל החתול כשהתחפושת שלה נעלמה, כשהיא מחפשת (ומוצאת) נחמה בחיבוק המוכר שלו כשהרוח הקיפה אותם. החתול החזיק אותה חזק יותר והרגיע אותה ללא מילים.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הוא יכול היה להרגיש אותה רועדת; זה היה מהקור או מתוך פחד? הוא לא היה בטוח. היא הרגישה כל כך קטנה, כל כך פגיעה. כל כך הרבה דברים קרו בפרק זמן כה קצר ולא היה לה זמן לעכל אותם. האדרנלין זחל בעורקיו כשהוא מצפה לשיחה שתהיה לו עם מרינט בעוד כמה דקות.
החתול החזיר אותם לבית הספר למקרה שאנשים יחפשו אותם שם, עכשיו כשהחיפושיות החזירו את הכל ואת כולם לכפי שהיו קודם.
הניסיון להתגנב דרך חלון הספרייה התגלה כאתגר קשה מהצפוי, כשהשניים הצטופפו בחלל הקטן, כשהם חולקים כמה צחקוקים לחוצים בגלל המצב שלהם. הם נחתו ברווח נטוש בין מדפי ספרים והחתול השתנה כשהאצבע האחרונה בכפת החתול המצוירת על הטבעת שלו הבהבה. עכשיו, כשלא היה להם משהו דחוף יותר לעשות (והאזיקים גרמו לכך שלא יוכלו להיפרד זה מזה מבלי לחשוף את זהותם הסודית), הם עמדו בשקט, כמעט חזה אל חזה, במרחב הקטן ובהו זה בזה, כששניהם מסמיקים ממאמץ ההזדחלות דרך החלון. או אולי גם בגלל משהו נוסף.
