לפני שהקרב מתחיל

אפילוג

נ. מ. הארי

הימים עברו והפכו לשנים, יותר מהר ממה שחשבתי

אני מסתכל על לילי בזמן שהיא ישנה, כשהיא ישנה, היא הדבר היפה בעולם

הרמיוני יצאה לערב בנות עם אנבת' ריינה והייזל, היא נסעה לפני 5 שעות ואני לחוץ

לא משנה כמה קטן הייתי או כמה זמן עבר עדיין יש לי פלאשבקים

אני לא יכול לא לחשוב על מה שהיה לפני 20 שנה

על הלילה שבו המשפחה שלי נהרסה, נרצחה

אז נכון, אני חצוי, אני אמור להיות רגיל לקרבות, למוות, לאובדן

וחוץ מהמלחמה ההיא לפני 3 שנים, נלחמתי בעוד קרבות, ביחד עם פרסי, ריינה, אנבת', פייפר, ג'ייסון, הייזל, הרמיוני, ליאו ופרנק

אבל הלילה הזה תמיד משאיר אותי פגוע, וחוסר ביטחון

הרמיוני אומרת שזה פסיכולוגי, שאני מפחד שאני לא אהיה אבא טוב

ועדיין זה לא משנה את העובדה שבלילה הזה, כל שנה מחדש, אני מרגיש חוסר ביטחון נוראי

"אני בבית!"

הרמיוני נכנסה וראתה אותי,
מחזיק חזק במיטה של לילי

"הארי" היא לחשה "תשחרר"

שיחררתי והלכתי אחריה

"מה קרה שחזרת מוקדם?" לא התלוננתי אבל לא חשבתי שהיא תגיע לפני 1 בלילה

"כולם כאן הארי" היא אמרה "בואו לעזור לך"

בחוץ ישבו כולם; פרסי, ג'ייסון, הייזל, פרנק, ליאו, אנבת', ריינה ופייפר

זה נהיה המסורת ב3 השנים האחרונות

מאז שנחשפתי להיותי חצוי, החלומות שלי הוציאו אותי מדעתי בלילה הזה

אז החברים שלי באים לתמוך בי, לעזור לי, להראות לי שאני לא לבד

"איך אתה?" אנבת' שאלה
"היו לי ימים טובים יותר" עניתי

ליאו ופרסי צחקו

התיישבתי ליד ריינה בזמן שהרמיוני הלכה להביא כיבוד

"אז איך אמה ולוק?" שאלתי את אנבת' ופרסי

אנבת' חייכה חיוך רחב "הם מלאכים קטנים"

"מי שומר עליהם עכשיו?" שאלה ריינה
"אמא שלי" ענה פרסי

כולנו חייכנו

הרבה זמן עבר עד שחשבנו על ילדים, באותו זמן היו קרבות כמעט כל הזמן ואנחנו איבדנו תקווה שיהיה לנו שקט

ואז אנבת' ילדה וכולנו
הרגשנו שזה אפשרי

ועכשיו כולם כאן, בשביל לעזור לי
למרות שדווקא השנה הם יכלו להגיד שהם לא יכולים, הם בכל זאת כאן

"אני מקווה שאתם רעבים" הרמיוני אמרה והניחה את הכיבוד על השולחן

"תמיד!" הכריז ליאו והתחיל לאכול

פרסי וג'ייסון צחקו, אנבת' וריינה גילגלו עיניים

"איך היה הביקור באנגליה?" שאלה הייזל

אני והרמיוני ביקרנו כמה פעמים באנגליה, בעולם הקוסמים ולא מזמן היה הביקור האחרון שלנו

"היה אחלה" אמרתי
"תפרט" אמר ג'ייסון

"אין כל כך מה לספר" אמרתי "כולם התקדמו בחיים שלהם והם מנסים לשכוח מהמלחמה"

ואז היה שקט קצר ומפחיד

"תגידו" הרמיוני שאלה פתאום "מישהו חשב על מה היה קורה אם?"

כולם שתקו וחשבו על השאלה שלה, מלא דברים היו יכולים לקרות ואף פעם לא חשבתי על זה

"מעניין מה היה קורה אם לא היו מגלים שפרסי הנכד של וולדמורט" אמרתי אחרי שתיקה קצרה

"נכון" פייפר חייכה "אז לא היינו מגלים שאתם חצויים"

פרסי הנהן "ואז לא היינו מגלים-"

"טוב די" אמרה ריינה "למה לחשוב על זה? מה זה עוזר לנו?"

"למה את הורסת שמחות?" התלונן ליאו

"ריינה צודקת" אמרה אנבת' "בואו נדבר על דברים נורמלים"

האמת שזה סיקרן אותי לדעת מה האחרים חושבים אבל עם הזמן למדתי לא להתווכח עם ריינה, זה פשוט לא שווה את זה

כולם עברו לדבר על דברים אחרים, כל מיני תוכניות לעתיד,

מה ילמדו איפה יגורו ומתי יספרו לילדים על מחנה החצויים

הסתכלתי על החבורה הקטנה שלנו וחייכתי חיוך קטן,

כל כך הרבה דברים היו יכולים לקרות ואז כולנו לא היינו מכירים,
הרבה דברים היו יכולים לשנות את מי שאנחנו,

והרבה דברים היו יכולים לקרות ואז לא בטוח שהיינו מאושרים כמו שאנחנו עכשיו

אז נכון, סבלנו הרבה והיה מאוד קשה אבל ככה הדברים
היו צריכים לקרות,
הדברים הטובים והדברים הרעים

ובסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא היה משנה כלום

הסתכלתי על כולנו ונרגעתי,
תמיד אחרי הפגישות שלנו בלילה הזה אני מרגיש רגוע, אני מוקף במשפחה שלי

אני כבר לא לבד

טה דאםםם
אני יודעת
אמרתי שאני לא אכתוב אפילוג אבל הרגשתי שאני צריכה כדי לסגור את הפאנפיק הכי יפה שאפשר
קיצר אני נורא מקווה שאהבתם ותודה לכל מי שקרא את הפאנפיק והצביע לו, זה באמת מרגש אותי
🦄🦄🦄