המים והרוח הם אותו הדבר כשאת הבת של אף אחד.
שום דבר לא נראה לך כל כך שונה.
דברים הם כבר לא שחור או לבן, יש גוונים של אפור, יש כחול, וצהוב, העולם צבעוני, כבר לא דמקה.
חשבתי שאני יודעת הכל, שאני כל כך חכמה.
אבל כשאת הבת של אף אחד, את מבינה שאת עדיין ילדה קטנה.
את עדיין צריכה את הבובות שלך, עדיין מחבקת, עדיין מחייכת כמו ילדה בכל פעם שאת מאוהבת. עדיין משקרת, ממציאה סיפורים, רק כדי להיות מי שאת חושבת שאחרים אוהבים.
ואף אחד לא אוהב את המישהי הזו, הגרסה שהמצאת, אבל את כבר לא יכולה לחזור לעצמך. שקעת עמוק, נעלמת שם חזק, והילדה שבתוכך עוד מחפשת תשובה, למה זה קרה, ומי בך פגע.
הילדה שבך בוכה חזק בחדר שלה, כדי שכולם ישמעו, ויבואו לשאול מה קרה.
הזיוף שהמצאת לך בוכה בשקט, כדי שאף אחד לא ידע. כי זה מה שאת חושבת שאת רוצה.
את מעמידה פנים שאת כותבת, למרות שאין לך מה לומר. או שדווקא יש מה לומר, והכל נשאר בפנים, כי את לא יודעת איך, כי את בכלל לא רוצה, כי בתוכך את כמו הר געש שבדיוק במנוחה, לוקחת הפסקה, ושוב טובעת במילים שבכלל אין לך בראש, כי אין לך ברירה, את רוצה לכתוב בלי לחשוש.
את פוחדת, את בוכה, את מקשיבה לשירים שפעם אהבת, את כבר לא אוהבת, אבל את רוצה לאהוב, את רוצה להיות מי שפעם היית, ולבכות רק כשכואב לך, ולשמוח, ולחייך כאילו שלאף אחד לא אכפת.
את רוצה להיות ילדה שוב.
את רוצה לשיר ולרקוד כאילו שאיש לא יודע, כאילו שאת בעולם משל עצמך, וכולם יכולים ללכת להזדיין!
עכשיו את צועקת, ומקללת, וכולם שומעים, כי את לא משאירה להם ברירה. את אומרת את מה שאת רוצה לומר, כי את חזקה! את יודעת מה את רוצה, ואת לא מפחדת, את תמיד מדברת!
עד שאת מבינה שבכלל גם לך אין מושג.
אין לך את הביטחון הזה שאת כל כך רוצה שיהיה לך, שאת מעמידה פנים שיש לך, את בסך הכל ילדה. את מפחדת ובוכה, ורוקדת ורואה איך העולם מתפרק לך מול העיניים.
ואת משכנעת את עצמך שאת יכולה לתקן, אבל מה את קשורה? הכל מתפרק, ואת רק רואה.
את לא יכולה להחזיק את העולם על הכתפיים.
את בכל זאת רק ילדה קטנה.
