הרמתי את עיניי. מולי עמד נער נאה. שאם הייתי מאמינה הרוחות הייתי חושבת שהוא אחד מהן.. היה לו שיער בצבע כחול פסטל, שמתחת לתאורה הנכונה כנראה היה נראה לבן לגמרי. הוא לבש ג'ינס קרוע וחולצה קצרה שחורה. וידיו היו מכוסות בקעקועים.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בבלבול. הוא צחק. "אני חושב שאני יכול לשאול אותך את אותו הדבר." הוא אמר לי. היה לו קול עמוק.
הרמתי גבה. "אני פה כמעט כל לילה ומעולם לא ראיתי אותך." אמרתי. הוא צחק שוב. "משהו מצחיק אותך?" שאלתי בכעס.
"את מדברת אליי כיאלו אני המוזר היחיד פה. גם את נמצאת בבית קברות באחת עשרה בלילה." הוא שילב את ידיו, ונשען על אחד העצים.
"אני תמיד פה." אמרתי. "אני לא חושבת שראיתי אותך אי פעם בברידג'טאון."
חיוך מוזר התפשט על פניו. "נחמד להכיר אותך." הוא הושיט לי יד.
עיקמתי את פניי. "יופי, הרסת לי את הלילה." רטנתי.
"מה, את לא עומדת להציג את עצמך?" הוא שאל.
"קוראים לי ליה, ואני ממש לא מעוניינת לדבר עם פריקים כמוך." הסתובבתי.
עד הלילה שלפני יום הולדתי השמונה עשר, תמיד הייתי לגמרי לבדי בבית הקברות של ברידג'טאון. מעולם לא היה איתי עוד מישהו. לא רציתי שאף אחד יראה אותי שם ולא רציתי לתקשר עם אף אחד שאני שם. אבל לפתע, זה לא היה רק אני, הרוח, והקברים. לפתע היה שם עוד מישהו. וממש לא אהבתי את זה. הסתובבתי בחזרה וראיתי שהוא עדיין בוהה בי. עם חיוך טיפשי על פניו.
"תפסיק להסתכל עליי." אמרתי ברוגז.
"חשבתי שאת לא מעוניינת לדבר עם פריקים כמוני." הוא השיב.
הלכתי בעצבים לכיוונו. "מה לעזאזל אתה עושה פה?"
"את מדברת כיאלו המקום הזה שייך לך." הוא גלגל את עיניו. מה שהפך אותי לעצבנית יותר. מעולם לא היה פה אף אחד בשעות האלו. מעולם לא היה פה אף אחד שישכל אותי שאלות, שינסה להיכנס לחיי. אני צריכה את השקט שלי בשעות האלו, בבית הקברות. איפה שאף אחד לא שואל אותי כלום, לא מדבר איתי. איפה שאני לא צריכה להעמיד פנים שאני לא מעטפת. והאידיוט הזה, שאלוהים יודע מאיפה הוא בא, נכנס לאזור הבטוח שלי. בשעות הלא נכונות.
"תקשיב לי טוב, פריק-" הלכתי לכיוונו, שלחתי את ידי כדי לתפוס בחולצתו, אך הוא תפס אותה והצמיד אותי לעץ. עיניו האפורות הסתכלו לתוך שלי.
"אני לא חושב שאת יודעת למי את מדברת." הוא אמר לי. קולו נשמע רציני. אך אני גיחכתי.
"מה? אתה ראש מאפיה או משהו? רוצח סדרתי שאוהב להסתובב בבתי קברות באמצע הלילה, או שאתה סתם משוגע?"
"יש לך אומץ, אני אתן לך את זה." הוא קירב את פניו לשלי.
"תתרחק ממני." דחפתי אותו. "כדאי שלא אראה אותך פה שוב מחר." אמרתי בעצבים. חציתי אותו והלכתי לכיוון היציאה של בית הקברות.
YOU ARE READING
Memento Mori
Romanceליה היא נערה משונה. היא לא הולכת לבית הספר, אמא שלה מתעקשת שתלמד בבית. היא מתאפרת רק בגוונים כהים, וכל הבגדים בארון שלה הם בצבע שחור. ליה לא יוצאת הרבה מהבית. חוץ מבלילות. בידיוק בשעה 11 , היא הולכת לבית הקברות הקרוב לביתה. היא תמיד הייתה לבד שם, ה...
