הארי ופרסי והוגוורטס כמובן

חושך

נ.מ פרסי
פתחתי את עיני, ניקו נלחם בדראקו-וולדמורט פייפר הייתה שרועה על הרצפה, והסימן היחיד לכך שהיא חייה היה בטנה שעלתה אם כל נשימה.
"דראקו עצור! אתה יכול לעצור את זה!" ניסיתי לצעוק אבל בפועל לא יצא לי מילה מהפה, ממש כמו בחלום שלי הייתי משותק, זכיתי לראות את כל מה שקורא בלי היכולת לעשות דבר, רציתי לבכות אבל גופי סרב, ניסיתי לצעוק אבל גרוני לא השמיע צליל. לא משנה כמה חזק ניסיתי, לא משנה כמה, גופי לא זז.
ניקו! ניסיתי לצעוק להזהיר אותו, לומר לו ללכת, לברוח. אבל הוא לא שמע אותי.
דראקו-וולדמורט כיוון את שרביטו אל ניקו שקרס לרצפה, חיוך פרוס על פניו.
"הינה אני חוזר פעם נוספת ואילו אתם, אתם תמותו."
באותה שניה נפתחה הדלת, וויל נכנס בה, עיניו התרוצצו במהירות על המתרחש הוא ראה מה קורה וקפץ מול ניקו, רגליו מפוסקות וזרועותיו פשוטות לצדדים. נואש להגן עליו, מוכן להקריב למענו הכל.
"לא!" הוא צעק
הכל היה כמו בהילוך איטי, כאילו קרונוס שוב מאט את הזמן.
דראקו-וולדמורט צעק

"אבדה קדברה!"

סילון אור ירוק יצא משרביטו ופגע לויל בבטן.
הוא זע וקרס מעל ניקו.
ויל אמר משהו לניקו, אבל אני בספק אם ניקו שמע משהו. הוא הביט בביטנו של ויל במבט ריק, היכן שהקללה הכתה, הוא הוריד את ויל ממנו, תופס בכתפיו ומנער אותו, כאילו זה יחזיר אותו, כאילו הוא יכול. עיניו של ויל הביטו בניקו חיוך נוגה נפרש על שפתיו. ואז הוא דמם, גופו רפה ועיניו ובהו באוויר מולו, ניקו צעק.
הצללים התארכו שואבים את האור, כאילו ניקו מנסה להראות איך החיים בלי ויל, איך ויל מואר, איך הוא פעם האיר.
ניקו קירב את ויל אליו, מחבק אותו, מתאבל עליו, בוכה, דמעותיו שוטפות, חורצות ניקיון בפניו המלוכלכים מהקרב.
דראקו-וולדמורט חייך ואמר לניקו
"חבל, נו טוב. הוא לא היה חשוב ממילא. אני אהרוג אותך עכשיו" הוא הרים את שרביטו ואז חושך הסתרר מסביב, יונק את האור. אם היו מבקשים ממני להביא את ידי מול פני לא הייתי רואה דבר, החשכה הייתה כל כך כהה שנראתה כמעט חסרת צבע, כאילו אין כלום.
צרחה של אבל ויגון נשמעה, חשבתי שגרובר הופיע, והשתמש בפאניקה. אבל אז האור חזר, הצללים נמשכו אל גופו של ניקו כמו שלוחות של גופו.
ניקו עירסל את ויל בזרועותיו, ראשו מביט כלפי התקרה פיו פתוח בצעקה. קול הצער הטהור יצא מגרונו של ניקו עצמו.
הארי ולונה נכנסו דרך הדלת פתאום, הם ראו את מה קרה, הם ראו את ויל בזרועותיו של ניקו ואותי שוכב על הרצפה ואת פייפר מעולפת לצידי.
חפשתי את דראקו-וולדמורט במבטי,
הוא היה שרוע אפיים ארצה חרבו של ניקו נעוצה בחזהו, גוזלת את חייו. בכוחות אחרונים הוא הרים את שרביטו וכיוון אל ניקו, סילון האור הירוק התנגש בעוצמה בשני סילוני אור אדום.
כאילו ראיתי סרט שלא מסונכרן אם הקול שמעתי פתאום את קולם של הארי ולונה.
"אקספלירמוס!"
פתאום גופי שוחרר, ניסיתי לעמוד על רגלי, כולי חבול ורועד.
דראקו-וולדמורט הביט בכישופו שלא עבד והאור כבה בעיניו, הלוואי שירקב בשדות הייסורים.
כל מי שהיה בחדר הסמוך התנער כאילו הם רק התעוררו.
כל הקוסמים נראו מבולבלים, כאילו רק עכשיו גילו איפה הם.
גופם החל להתפורר כמו שמפלצות מתפוררות, הקוסמים המתפוררים הביטו בניקו הארי לונה ובי.
"תודה" הם לחשו והתפוגגו, לחישתם מתמשכת מושכת את הרעש.
הארי מיהר לעזור לי לקום ולונה הרימה את פייפר שעדיין הייתה מעולפת.
ניקו בכה מעל גופתו של ויל קובר את ראשו בצוורו, אוחז אם ידו את ראשו ואת תלתליו הזהובים.
אוחז באור שהיה בחייו,
זאת פעם שניה שבגללי ניקו מאבד אדם חשוב.
"ניקו" לחשתי

סליחה