לחצות את הקו || Cross The Line

פרק 29

"אז כול מה שאני צריך לעשות זה להוכיח לך שכוונותיי טהורות"
הוא התקרב לאט לאט אל שפתיי ואני לא יכולתי להדוף אותו לעיניי כולם...שוב, הוא הולך לשלם על זה אחר כך...

"יוליהההההה!" קולה הקורא של מרידה המטפלת שלי קרה מצידו של הבמה...הצד שהקהל אינו ראה.
"מהר אסור שהמטפלת שלי תראה אותך!" ניסיתי לדחוף אותו במהירות מהמרפסת אך הוא היה חזק ממני.
ידיו לפתו את מפרקיי ידיי והקול שיצא מגרונו היה חד וברור כשמש...
"אם את רוצה שאלך תבטיחי לי שזאת לא הפגישה האחרונה שלנו" הינהנתי בלחץ ומבלי לחשוב יותר מידי הוא קפץ מהמרפסת המביומת אל ריצפת הבמה תוך כדי שהוא צועק 'מחר בצהריי היום ניפגש בכנסיית הכומר...'

התהלכתי בשקט על הבמה שהייתה מעוטרת בציורי סימטאות ודרכים, מחכה לבנאדם האיום שאמור לפגוש אותי עכשיו.
"האם אפשר לשאול מה עלמה צעירה ויפייפיה כמוך עושה לבד בצהריי היום?" נער המגלם איש זקן ושיכור ניגש אליי ולא יכולתי שלא להיזכר במקרה שקרה לי בפעם ההיא כשאיידן ניחלץ לעזרתי כשהמסומם ברחוב הטריד אותי.
"לא אינך יכול לשאול אותי זאת כי איני מכירה אותך" הפנתי את גבי אליו והתחלתי ללכת בלחץ מעושה.
הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליו בכוח, גופי רעד ונשמתי נעתקה כאילו אותו אדם מסומם מהפעם הקודמת הופיע מולי.
אני לא חושבת ששיחקתי אותה מפוחדת באותו הרגע כי באמת פחדתי...מה שזיכרון יכול לעשות לבנאדם.
"עזוב אותי!" ניסיתי להתנער ממנו ושמעתי גם את הקהל מוחה בכעס לאחיזתו בי, הסצנות שהמורה לדרמה הוסיפה במחזה היו באמת גאוניות.

אנקת כאב נפלטה מפיו של הזקן ברגע שאיידן הופיע מולי.
"לא שמעת מה היא אמרה? עזוב אותה!" עיניו הרצחניות הבהילו אפילו את הנער שגילם את הזקן ובשנייה הוא ברח לקצה הבמה ומחוץ לטווח ראייתם של הקהל.
"רומיאו" חיוך התפשט על שפתיי וברגע שהוא קלט את פניי חיוך כנה הצטייר גם על פניו היפות.
"את בסדר?" ידו הונחה בעדינות על לחיי ונתתי לעצמי לנשום עמוק ולהירגע, הסצנה הזאת היא לא אמיתית, זאת לא המציאות...רק משחק.
אגודלו ליטפה את עורי הקר כי הוא הבין לבד ממה נבע חוסר המנוחה שלי.
כי הוא מבין אותי יותר טוב מעצמי גם אם קשה לי להודות בזה, זאת אחת הסיבות למה התאהבתי בו.
"עכשיו כן" הנחתי את ידי על ידו, רוצה שהיא תישאר על הלחי שלי לנצח.
עיניו ננעצו בי כשהירוק שבתוכן היה כמו צבע יערות העצים אחרי הגשם הראשון.

"אני שמח שהגעתי בזמן" הוא אמר בקולו הרוטט ואני נמסתי אבל לא כתור יוליה.
"ואני שמחה שפגשתי אותך" נפלט לי משפט מהפה והוא לא היה כתוב בטקסט...חרדה מילא את חזי.
אני בטוחה שהמורה והשחקנים מאחור קלטו
את זה כבר.
"אז זה אומר שאת מאמינה לי? שכוונותיי טהורות..." איידן קלט את המצוקה שלי ואילתר למזלי.
הודתי באותו הרגע שהוא קיים והמשכתי מהשורות שלנו.
"כן, עד שתוכיח לי אחרת" חייכתי בממזריות והוא הוריד את ידו מפניי, אוחז את ידי במקום ונושק לגבה.
הוא הוביל אותי לכיוון הספסל שנח בצד הבמה כשמאחוריו אותו הנוף של שבילים וסימטאות אך בקצה הציור נראה רמז למבנה הכנסייה.