Hi Princess;

67.

פרק מאוד מוזר של שילוב המצב שהמוח שלי נמצא בו. לא יודעת, הוא מוזר. אבל תהנו לכם.

"מיי, אתה צריך להתרכז, אבא מנסה להסביר לך משהו חשוב כרגע." לואי ישב בייאוש מול הילד שלחלוטין העדיף להרוס את העציץ הניצב ליד הספה שישבו עליה.

"אבא לא יאהב את זה," הייתה התשובה היחידה שלואי קיבל, אפילו לא מבט.

"כן, בטח הארי, הארי, הארי. אתה אפילו לא יודע מה זה," לואי גלגל את עיניו, מנסה לקחת דקת פיקוד על הילד בזמן שהארי נמצא בעבודה. הוא חייך כשרעיון עלה לראשו, "יש לי רעיון, רוצה לראות את האלבום שאבא לא רוצה שתראה?"

עיניו הבהירות של הילד הוארו, והוא קפץ מהרכינה המרוכזת שלו אל הצמח המסכן, "כן?"

"לא. אבא לא יאהב את זה, ואני רואה שממש אכפת לך מאבא," לואי נעצר שראה את מבטו החתום של הילד, "אבל...אם תבטיח לי להקשיב לי עכשיו ולעשות כל מה שאני אומר, כן."

"למה?"

"ככה. אני צריך פיקוד בבית הזה, זה ממש לא הגיוני מה שקורה פה,"

"אבא תמיד אומר שאתה סתם עוד רהיט בו בבית שמלכלך."

לואי העלה מבט מכווץ ועיניים אדישות לילד, "אבא צוחק. ואתה גבר צעיר, צריך להקשיב לי. אתה רוצה שאבא ישמח?"

"רוצה," הוא משך בכתפיו, במן שעמום, ממשיך לקרוע עלים מתוך העציץ.

"מארס," לואי העלה את טון קולו באזהרה.

הוא שלח לו מבט תמים, "מה?"

לואי גנח בתסכול, "מספיק לשחק אותה ראש קטן, אוח לפעמים אתה מזכיר לי את עצמי."

"לא נכון. אבא אומר שאני דומה לו יותר, כי אני חכם."

"אתה לא חכם, מיי, אתה אוכל עלים בזמן הפנוי שלך."

משיכת כתפיים הייתה התגובה של הילד.

"אז, מקשיב?" לואי חייך ברכות, פורע את שיערו של הילד.

מארס משך בכתפיו שוב, "שיהיה," הוא מלמל, קם.

"שיהיה, לא יכולת להשמע יותר נלהב," לואי גלגל את עיניו, "אנחנו מכינים עוגה לאבא, כי הוא הופך לזקן וצריך לחגוג את זה."

מארס עקב אחר לואי למטבח, "יום הולדת?"

"לא. מזדקן. הוא כבר בן 90 היום, וצריך לחגוג לפני שהוא יהיה זקן מידי ולא יכול אפילו לדבר איתנו." לואי חייך לעצמו כשראה את מבטו המזועזע של מארס.

מארס משך בידו של לואי וריכז את תשומת ליבו אליו, "אבא ימות?" הוא שאל בקול קטן, מבט חושש בעיניו.

לואי נד בראשו במבט מורכן, "לצערנו אין לדעת מיי, אבל אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שהוא יהיה שמח. אנשים עצובים מתים מהר." הוא הקיש באפו של הילד החושב, מרים אותו על השיש.