העלאת פרק 44: 14.12.21
*************************************
כבר עברו יומיים, ישבתי בחדר בבית של מאורה, היא ישנה עכשיו
היא הייתה כל כך נסערת ואני יכול להבין אותה, בעלה נרצח על ידי המלך, היא הפכה להיות אמא ואבא לנייל ומיד לאחר מכן לי ולליאם
היא טיפלה בנו בצורה הכי מדהימה שיש, לא פעם ולא פעמיים היא לקחה מהאוכל המעט שלה בשביל להביא לנו, היא הייתה כמו אמא לכל דבר
עכשיו היא מגלה שהמלך גם רצח את שני הבנים שלה, את הבן הביולוגי שלה שכל כך שמרה עליו ואת הבן שהיא אימצה לאחר שהוריו גם נרצחו
היה לי כל כך קשה להרגיע אותה, ובצדק, למזלי היה לי כדור הרגעה ככה שהיא קצת נרגעת עכשיו במיטה
הבטתי לתקרה ממיטתי ונזכרתי בכל הרגעים שלנו, של שלושתינו
אני זוכר את הרגע שילדים יותר גדולים ממני הרביצו לי וצחקו עליי ונייל גם היה קטן מהם אבל הוא עמד מולם וצרח עליהם שאף אחד לא מרביץ לאח שלו, לי
אני זוכר שתמיד ליאם היה אומר שהשיער שלי יפה והיה משחק בו למרות שצחקו עליו שהוא משחק בשיער כמו בת
אני זוכר שתמיד היינו אומרים למאורה שאנחנו רוצים לישון ביחד והיינו ישנים מחובקים, שלושתינו
ועכשיו רק אני נשארתי, לבד
דמעה זלגה מעיניי ומשכתי באפי, זה לא פייר שאדם הופך בין רגע לזיכרון, והזכרונות שלי מלאים
כולם אצלי הפכו לזיכרון, אמא, אבא, רוי, לואי, ליאם ונייל, כל האנשים הכי יקרים לי, אני לא אתקרב יותר לאף אחד, אני לא אתאהב באף אחד
עדיף שאשאר לבד, גם ככה כל מי שאני מתקרב אליו נעלם, נרצח או נפגע, וזו ההרגשה הכי נוראית שיש
היחיד שנשאר כנראה בחיים הוא לואי, אבל אני לא מסוגל ליזום עוד פעולה, אני לא יכול לפגוע בחיים של אנשי מחתרת נוספים
אני לא מסוגל... אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל נכנעתי
מחיתי את דמעותיי והוצאתי את השרשרת שאמא הביאה לי מצווארי, מביט בה אך לא מסוגל לפתוח אותה
כנראה שתמיד הייתי הפחדן שלא מנע את רצח הוריו ואחיו
עצמתי את עיניי מקווה לא לחשוב על כלום כרגע
***
פקחתי את עיניי באיטיות, מביט בשעון ורואה שישנתי יותר מארבע עשרה שעות, עצמתי את עיניי בייאוש ופלטתי אנחה
קמתי מהמיטה ושמעתי רעש נפילה, הבטתי ברצפה וראיתי את השרשרת, גלגלתי את עיניי והרמתי אותה, נאנחתי וישבתי על הרצפה כשגבי כנגד המיטה
הבטתי בשרשרת וראשי היה מלא מחשבות
'תפתח הארי' צד אחד קרא
'אתה לא מסוגל' צד שני קרא
'מה יש לך להפסיד? גם ככה איבדת הכל' הצד הראשון חזר
עצמתי את עיניי בחוזקה מנסה להשתיק את הקולות האלו
'"אני אוהבת אותך הארי שלי, כל כך, תזכור את זה, ואני רוצה שתקח את השרשרת הזאת, היא תזכיר לך תמיד מי אתה, גם אם תשכח" היא נישקה לראשי'
מחיתי את דמעותיי וברגשתי כאב חד בראשי
'"היא הביאה לי את השרשרת הזו" הראתי לו אותה "היא אמרה לי שאם אשכח מי אני, השרשרת תדאג להזכיר לי את זה"'
אחזתי בראשי ועצמתי את עיניי
'"היא יפייפיה" הוא לחש והנהנתי, היא בהחלט יפה "בשרשראות כאלה יש סוגר בפותח אותן, מה יש בפנים?" הוא שאל והבנתי למה הוא מתכוון, בשרשרת יש משהו בפנים
"אני לא יודע" הודתי והשפלתי את מבטי
"מה?" הוא שאל בבלבול
"לא פתחתי אף פעם את השרשרת" אמרתי
"ל-למה?" הוא הביט בי
"אני לא מסוגל.." נאנחתי "אני לא רוצה להשלים עם העובדה שהם מתו, שהם לא פה איתי" אמרתי
"אתה לא חייב לפתוח אותה, אבל רק שתדע, גם אם תשלים עם העובדה שהם מתו, הם תמיד יהיו פה איתך" הוא אמר
"לא כאן" הצביע על המקום שישבנו בו "הם יהיו כאן" הוא הניח את ידו בחזה שלי, מסמן את ליבי "בתוכך" הוא אמר וליטפתי את פניו
"אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי את שפתיו ברכות'
השפלתי את מבטו והבטתי בשרשרת, לואי צודק, אני צריך להשלים עם העובדה שהם מתו אבל הם עדיין ישארו איתי
נשמתי עמוק ופתחתי בעדינות את השרשרת רואה את הכיתוב
'אל תכנע ללא קרב'...
YOU ARE READING
not what you thought//larry stylinson
Fanfiction//הפאנפיק גמור// "זה בהחלט לא מה שחשבתי שיקרה" עניתי "אבל לפעמים מה שלא חשבת שיקרה הוא בעצם הדבר הכי טוב בשבילך" אמרתי והבטתי בעיניו הנוצצות "אתה הדבר הכי טוב בשבילי" הסיפור מכיל: -מוות -אלימות -שפה גסה -תכנים מיניים
