בארץ שבה השקט והשלווה כבר אינם קיימים,
4 ממלכות נכנסות למלחמה קרה מלאה בדם, הן כולן נופלות לתאוות שלהם הם חפצים: בצע, כוח, מעמד ותשוקה.
אלת הגורלות שזורת את גורלם של צעירים מרקעים ומעמדות שונים לחלוטין אל תוך גורל מעוות אחד,
ורק היא יודעת איך סיפורם...
¡Ay! Esta imagen no sigue nuestras pautas de contenido. Para continuar la publicación, intente quitarla o subir otra.
אקין:
ריח השריפה עלה לאפי, נשמתי אותו, זה נכנס לי לגוף לריאות. אני מרגיש שאני נחנק מהעשן, אני שומע צעקות קרב - זה מחריש לי את האוזניים. שיסתמו כבר.
חשבתי, עצמתי את עיניי - מה אתה עושה בחייך אקין? שאלתי את עצמי, לקחתי נשימה עמוקה שואב את יתרת העשן שהיה סביבי, ופקתי את עיני. הבטתי למעלה לשמיים השחורים, מבטתי מתמקד בכוכב שמולי.
כוכב חלש שמנסה בכל כוחו להאיר, ממש כמוני.
צעקה נוספת מימני שניות אחרי שקט, הרגשתי את זרועי נרטבת. אני ידעתי מה זה, זה לא מים. זה דביק מידי בשביל להיות מים. ריח של מתכת, דם.
הסטתי את ראשי לימני גופה שחוטה שכובה לידי על הקרקע המדממת. אלבראני... אחד ממנו, עדיין שוכב על גבי הרמתי את יד שמאל שלי ועצמתי את עיני הפתוחות. החזרתי את ידי למקומה, ממשיך להביט לשמיים מקופף בגופות מתות, אלברנים וסיינטים.
ידי פרוסות לשני צדדי, שמישהו יקח אותי כבר.
הרגשתי יד חלשה מחזיקה בפרק כף רגלי, ידעתי מי זה.
ידעתי מה קורה. זה אותו הדבר, זה אותו החלום שרודף אותי כמעט ארבעה ירחים. לא, זה הזיכרון שרודף אותי בחזרה.
הרמתי את פלג גופי העליון המכוסה בדם וחתכים, התיישבתי והבטתי ביד שמחזיקה נואשות ברגלי.
"עזור לי." הוא אמר, לא. הוא התחנן בפני.
ראיתי כיצד הוא נושם את נשימותיו האחרונות לפניי, "עזוב אותי." אמרתי באדישות מביט קידמה לעבר זירת הקרב הפרועה.
"עזור לי." חזר , "עזוב אותי." חזרתי אני.
החרב של הסיינטי חצתה את ראשו במדיוק במרכז ודמו ניתז על פני. לא נבהלתי, זה זכרון שמתנגן לי שוב ושוב בראש. זכרון מהמלחמה.
"תתעורר." אמרתי לעצמי עוצם את עיני, כאשר ראיתי את החרב יוצאת בצורה במחילה מראשו.
"תתעורר.. תתעורר ... תתעורר.." הכרחתי את עצמי.
"תתעורר!" פקדתי.
פקחתי את עיני, מביט בתקרת העץ. אין כוכב. עלה בראשי המחשבה הזו.
