21.

1.9K 64 58
                                    

״לואי מה לעזעז-״ הארי בא להגיד בהלם, אבל גיימס קטע אותו. ״זה שתגידו לו למה הוא עשה את זה או שתצעקו עליו מה לעזעזל לא עומד לשפר את המצב״ גיימס אמר להארי בנזיפות, והארי השתתק. ״לואי, מתי היתה הפעם האחרונה שאכלת, או שתית משהו?״ גיימס שאל אותי ברגוע.

״ש-שתיתי שוקו מלפני יומיים, א-אבל לא אכלתי כבר שבוע בערך״ אמרתי להם, ושוב שיחקתי עם אצבעותיי. ״למה לא אכלת?״ הוא שאל אותי בעצב. ״לא הייתי רעב, אני עדיין לא רעב״ אמרתי לו בהחלטיות. אני גווע, אבל אסור שהם ידעו את זה.

כיסיתי את בטני בשמיכה בצורה יסודית יותר, והסתרתי אותה אחר כך עם ידיי. ״לואי, תוריד בבקשה חולצה״ גיימס אמר, והלך אל השולחן להביא כמה דברים. מאותו הרגע ששמעתי את זה, קפאתי. ״מ-מה- למה- א-אני לא רוצה״ אמרתי מיד במהירות, אני לא חושב שהם הבינו משהו בכלל.

״אני צריך לבדוק את גופך, לראות את המצב, אני צריך שתוריד את החולצה״ הוא אמר בנחת, אבל אני לעומתו הייתי מאוד לחוץ. הם עומדים לראות את הבטן שלי, הבטן המלאה והשמנה שלי, הם יראו עד כמה שאני צריך להרזות עוד, הם יראו את הכל. ״א-אני לא רוצה״ אמרתי לו, והסתרתי עוד יותר את בטני. ״לואי, זאת אפילו לא אפשרות, אתה חייב להוריד את החולצה, אחרת הם יצטרכו להרדים אותך כדי לעשות בדיקות. אני מכבד אותך, אני מבקש שתכבד גם אותי״ הוא אמר בחיוך מעודד.

בלעתי את רוקי, והנהנתי באיטיות. תפסתי בקצוות חולצתי, והוצאתי שאיפה עמוקה מפי, הסתכלתי הצידה, והתחלתי להעלות את החולצה, דמעות עמדו בעיניי, והעברתי את החולצה מעל לראשי, הנחתי אותה בצד, לא מעז להסתכל עליהם, הסתכלתי על בטני, היא חלקה, עם קמטים. אין בה שרירים, או קוביות, או אפילו פס קטנציק, רק שומן.

״פאק!״ הארי לפתע צעק, וקם ממקומו, נרתעתי מצעקתו, והתכנסתי בתוך עצמי. ״ליאם, נייל, זאין והארי, אני מבקש ממכם לעזוב את החדר, אני צריך לבדוק את לואי״ גיימס אמר ברוגע, ולפתע כמה רופאים נכנסו. הם הנהנו, ונייל יצא קצת בכעס, אבל יצא בסוף.

גיימס בא אליי, ונאנח. ״לואי, המצב לא טוב בכלל, זה יקח כמה שעות הבדיקות״ גיימס אמר לי, ונשכתי את שפתיי. ״זה יכאב לי?״ שאלתי אותו במעט פחד. הוא חייך בעצב והניד בראשו. ״אולי קצת, אבל אני לא חושב. אני איתך בכל מצב, אני דואג לך מאוד״ הוא אמר לי, וחיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה, ולאחר החיבוק הוא יצא מהחדר.

נקודת מבט ליאם:

״הארי, אנחנו הולכים הביתה, אנחנו התעייפנו, מתי שהוא יסיים את הבדיקות תתקשר אלינו אוקיי?״ אמרתי להארי, והוא הנהן, חיבקנו אותו, ויצאנו מהבית חולים. נכנסנו לאוטו, ואני וזאין היינו מקדימה, ונייל היה מאחורה. ״ניי, שחוזרים יש לך עונש בחור קטן״ זאין הזכיר לנייל, והוא הנהן.

״א-אתם יכולים- כיאלו- ל-לעשות משהו קטן?״ נייל שאל אותנו, ונאנחתי. ״אל תדאג ניי, זה לא יהיה מסובך מדי, בסך הכל אנחנו מבינים שדאגת ללואי, אבל זה עבר גבול, פעם הבאה שלא יקרה יותר, העונש יקטן אבל עדיין ישאר״ אמרתי לנייל בחיוך קטן, והוא הנהן במרץ שמחה.

The wrong daddy - larry stylinson Where stories live. Discover now