Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 11

לואי

עוד כמה ימים נגמרת השנה.
בריאן מת כמה חודשים לפני החופש הגדול, אבל ברצינות, אני לא חושב שהוא היה נהנה.
כן, יכול להיות שהוא היה קצת יותר משוחרר כי ג'סטין לא לידו, אך המחשבות בראשו שיגידו לו שעוד מעט הכל נגמר והוא יחזור לידיו האלימות של ג'סטין יחגגו שם כאילו היה בית אירוח שמקבץ אליו את כולם.
ידעתי את זה כי כרגע גם המחשבות שלי חוגגות.

"היי." שמעתי קול מוכר מאחורי, רואה את זאין וליאם עומדים שם.
"היי." עניתי בקרירות ובאדישות, ללא כל רגש נוסף.
"איך אתה מרגיש?" זאין שאל, מסתכל עלי במבט מרחם.
שנאתי את זה.
אני לא רוצה ולא צריך שירחמו עלי.
"תוריד את המבט הזה." אמרתי לו והסתובבתי אל הלוקר שלי, מכניס את הספרים של השיעורים הקודמים וסוגר אותו, מסתובב אליהם שוב ונשען עם גופי על הלוקרים.

"אתה בסדר?" ליאם שאל.
"כן, הכל טוב." ניסיתי להעלות חיוך על פני.
"אם אתה רוצה אתה יודע שאנחנו תמיד כאן בשבילך, נכון?"
"כן. תודה חבר'ה." שמחתי שיש לי אותן, הם החברים הכי טובים שאי פעם היו לי.
אבל בכל מקרה, אין סיכוי שאני אגיד להם מה עובר עלי.

אני לא רוצה שידעו שאני שונא את עצמי, אני לא רוצה שידעו מה נקודות החולשה שלי וכמה פצעים פתוחים יש לי כי אני בטוח שיום אחד יבוא והם ילחצו לי עליהם וכלכך חזק.
קל ובטוח יותר פשוט לשים מסיכה של חיוך ולהסתובב ככה בעולם, בתקווה שאיש לא מתעמק בעיניך לזמן ממושך כדי שלא יגלה את הסודות הרבים שאתה מחביא בהן, שגם הן שם זמן ממושך.

הלכנו לקפיטריה, לוקחים מגש עם אוכל שהגישו שם ומתיישבים על הכיסאות שהיו שם.

שמעתי חבטה.
ועוד אחת.

הסתכלתי במהירות למקום בו כל קולות החבטה נשמעו וראיתי שם את בראין כאשר ג'סטין מרביץ לו.
הסתכלתי על כולם שהמשיכו לאכול והיה נראה שהם לא שמים לב בכלל למה שקורה, כאילו שזה לא קיים.

הבנתי שאני הוזה. שוב.
אני חייב להפסיק.

הסתכלתי על האוכל שלי ולא עשיתי דבר, מנסה להוציא את הקולות שרק הלכו וגברו מאוזניי ואת המראה שקורה מולי מעיניי.
גניחות ואנקות הכאב של אחי לא עזרו בשום מקום לניסיון שלי לא לצאת דפוק, לא לקום מהמקום ולעזור למשהו שבכלל לא קיים, כי באותו הרגע קמתי.
קמתי במהירות, מתעלם משאלותיהם של זאין וליאם.

דחפתי את ג'סטין, מטיח אותו על הרצפה באגרסיביות ולא נותן לו להגיע שוב אל אחי.
הרגשתי מליון מבטים נעוצים בי, אך לא התמקדתי בהם, רק הטחתי כמה אגרופים לפניו של ג'סטין שרק צחק לי בפנים.

הפסקתי עם אגרופים, מסתכל על פניו שנראו נקיות מדם ובריאות ממכות כאילו לא הרבצתי להן עכשיו.
הוא רק צחק, אומר לי שהוא בלתי מנוצח.

"אתה חושב שתצליח להגן על אח שלך? הוא מת ממזמן ונחש בגלל מי." הוא התחיל להגיד, שואב אותי אליו ונותן לי להרגיש שאני לא יכול לדבר או לעשות דבר חוץ מלהקשיב לו. "אתה מפלצת. את היית צריך למות במקומו. אתה אח גרוע. אם היית מת, אני יודע שבראין היה מודה על כך בכל ליבו."

יצאתי מערפל החושים שגרם לי, עומד על רגלי.
מילותיו חדרו אל מוחי ונשארו שם, חוזרות על עצמן שנייה אחרי שנייה.
הוא הוציא את מילותי מהפה.
הוא אמר את מה שאני אומר כל הזמן.

הסתובבתי אל כל האנשים שהיו בקפיטריה.
כולם הסתכלו עליו כאילו נחתתי מהירח.
חלקם היו מבולבלים, חלקם היו מפוחדים וחלקם גיחחו.
הסתכלתי על המקום בו ג'סטין ובראין היו לפני רגע, רואה שהם כבר לא שם. הם נעלמו. בדיוק כמו בפעם שעברה.
הסתכלתי שוב על הקהל העומד מולי, בערך כל בית הספר.
הרגשתי נבוך.

התחלתי ללכת אל היציאה מהקפיטריה, רץ אל הכיתה, לוקח את התיק ויוצא מבית הספר אל כיוון הבית.

לא התעקבתי יותר מידי זמן בחדרי והלכתי לחדרו של בראין, רק רוצה להיזכר באיך פניו נראו ולנשום את ריחו שכלכך חסר לי.
נגעתי בפניו דרך התמונה שהייתה מונחת על שידתו מנסה להרגיש אותו דרכה ללא הצלחה.

הסתכלתי על כל הדברים שלו, על כל מה שאהב.
היה שם את הפטיפון שאני זוכר שהשתמש בו הרבה פעמים, שם בתוכו את התקליטים שקנה ושמע את הזמרים השונים ואת הסגנונות השונים.

אני זוכר איך אהב את המוסיקה הישנה, הלהקות הישנות וסולו הגיטרה החשמלית.
הוא נהג לומר שהדברים של פעם יותר יפים משל היום. שם הכל היה טוב יותר. יותר חופשי ואמיתי, ללא מסיכה של אושר על הפנים כל הזמן.
ועם זאת, הוא גם שמע את המוסיקה החדשנית ביותר, את להקות הפופ וזמרי הסולו.
הוא כלכך אהב את המוסיקה..
היא הייתה כל חייו.

הסתכלתי על הקירות שעליהם היו תלויים לוכדי החלומות היפים והמיוחדים שקנה.
לידם היו גם פוסטרים של האנשים אותם העריץ ואהב.

הסתכלתי על הכל, מעביר את עיני על כל דבר שהיה שם שהעביר למוחי את הזכרונות הרבים ממנו בחזרה.

עיני התמלאו בדמעות וראשי כבר כאב מרוב כל הזיכרונות שנאספו מכל חפץ וחפץ שהיה בחדר.
זיכרונות טובים ורעים, מאותו היום בו אני זוכר את עצמי ועד הרגע ההוא לפני כמה חודשים.

הרגשות התערבבו בגופי והגעגוע גדל וגדל..
אוי, הגעגוע..

"למה?" שאלתי בלחש והדמעות ירדו מעיני, מטיילות על שבילי לחיי שדמעות לפניהן יצרו.
"אתה מרוצה עכשיו? מרוצה???" צעקתי, מוציא את הכאב. "למה לא יכולת לדבר איתי יותר?? למה לא עשית משהו שיכל לעזור לך??? ממה פחדת????"
רגלי לא יכלו עוד להחזיק את גופי והתרסקתי על הרצפה, בוכה את חיי כשהדמעות נופלות על הרצפה, גורמות לשלוליות קטנות להיווצר עליה.

הכאב הורגש בגופי בכלכך הרבה מובנים.
הכל כאב.
הגעגוע חנק את גרוני ונתן לי למות באיטיות. למות בתוך עצמי.
והבכי..
ניסיתי להוציא את הכל בבכי הזה אך לא היו לי מספיק דמעות בשביל כל כמות הרגשות שהיו בתוכי.

"תחזור.." לחשתי בכאב "רק תחזור.."

--------

מצטערת שלא העליתי הרבה זמן, פסח וזה..
איך אתן מרגישות?

מה אתן חושבות על הפאנפיק?
יש מקום לשיפור?