"דיאנה, אחד ועשרים. יש לך עשר דקות לפני שקמיל מגיעה!" אבא אמר בקול מתרה, לא יצאתי מחדרי מהרגע שהתחלתי להתארגן, אין סיכוי שהוא יהרוס לי!.
שמלת המיני הכסופה בעלת האבנים עם הבד הדק והחושף, כתפיות ספגטי ומחשוף שלא יבייש אף חושפנית נחה על גופי.
המסקרה השחורה עיבתה את ריסי יחד עם ריסים מודבקים, המייקאפ וההצללות היו מוגזמים בכוונה תחילה וכרגע אני שמה עלי את האודם האדום הממש לא בולט בעליל, שערי סולסל בגלים צפופים, נעלי הפלטפורמה הכסופות ננעלו על רגלי. אני מוכנה.
השעה בדיוק אחד וחצי. שמעתי את פעמון הדלת מצלצל ואת ילנה העוזרת פותחת את הדלת. קולה של קמיל נשמע בחלל הבית וכמה רגעים אחרי גם צעדיו הכבדים של אבי.
"דיאנה, את מוכנה?" אבי שאל. ועוד איך מוכנה.
פתחתי את דלת חדרי ויצאתי אל המסדרון, הגעתי אל המדרגות המשקיפות לקומה התחתונה וראיתי את אבי אוחז בקמיל בישבנה. איכסססס.
"אני פה" אמרתי בקול, אבי הסתובב אלי ולסתו כמעט צנחה, הוא סקר אותי בעיניים רושפות אש. "דיאנה זה-"
"פשוט מושלם!" קמיל התערבה בין דבריו, בוחנת אותי בפרצוף נדהם.
"תודה, אמממ נשב?" שאלתי בחיוך מתגרה לאבי. פניו היו אדומות וזו פאקינג מתנה.
אבל... זה היה אמור להיות עונש לקמיל. לא לאבא.
"קמיל, אני צריכה לשאול אותך משהו..." אמרתי לקמיל שנייה לפני שנכנסה לחדר האוכל.
"כן מותק, מה את צריכה?" היא שאלה אותי בחיוך שלשנייה קניתי.
"אמממ אני מנסה להרשים מישהו... ונראה שהוא לא שם עליי" שיקרתי.
"אממממ מתוקה, אני באמת לא יודעת מה לומר לך, אני חושבת שלהיות את זה הכי יפה בעולם" היא אמרה בחיוך.
"אבל, תראי אותך, כאילו.. את עם אבא ואת לבושה... ככה" אמרתי והצבעתי על השמלה בעלת הגון כחול עמוק עם שסע עמוק בגב ובין שידיה.
"הו, אל תיקחי ממני דוגמא... אני לא... אני לא דוגמא..." היא אמרה בחיוך עצוב. לרגע האמנתי לפרצוף הזה ואז נזכרתי מי היא לעזאזל. שקרנית.
"הו, אני בטוחה שאת יודעת מה זה אומר" אמרתי ופניתי לחדר האוכל רחב הידיים.
"דיאנה, את לבושה יפה היום" ילנה באה לקראתי וסקרה אותי. "עושה שטויות לאבא?" היא שאלה בשובבות והנהנתי בחיוך.
"רק חלק מגיל הורמונלי" הסכמתי על שלא להסכים וילנה הנידה בראשה לייאוש.
"תקווי שקמיל תגרום לו לא לעשות שטויות" היא לחשה לי.
"למה, מה קרה?" שאלתי ונרתעתי לאחור, אבי בדרך כלל בסדר, למה ילנה אומרת את זה?.
"הו, הוא חזר ממש עצבני מהעסקה האחרונה שלו ואמא שלך ואת ממש לא עושות חסד איתו..." היא הסבירה בכאב.
BẠN ĐANG ĐỌC
חמש עשרה דקות תהילה✔︎
Fanfiction"או מי גאד גירל! את חייבת לעלות!!!!" אית'ן צעק ודחף אותי לבמה, המאבטחים עזרו לי לעלות ואני קפואה. מפחדת. מבוהלת. חוששת. "אני שונאת אותך" לחשתי מתנשמת לרוז. "ואני לא שומעת אותך ביצ'!" רוז צעקה ופיזזה לצלילי המוזיקה בעודה יורדת מהבמה. אני אהרוג אותה...
