הזאבים שלי

פרק 14

נ.מ. אייס.
איפה הוא?!
בדיוק סיימנו עסקה עם איזה מישהו ואני לא מוצא אותו!
לוגן היה הכי כועס מבנינו.
"אני אמרתי לכם שלא צריך להשאיר אותו לבד! אבל השארנו אותו פאקינג לבד במסיבה של אנשי מאפיה!"
הוא צרח והרביץ לקיר- יוצר סדק.
"בנים תרגעו.הוא היה פה זה אומר שיש שובל ריח שלו!" טום סינן בכעס עצור.
כולנו הרגשנו בחסרונו.
וכולנו ידענו שמשהו לא טוב קרה לו.
כי לא הרגשנו את ההילה שלו.
"אתה צודק."
"אתה צודק."
אני ולוגן נאנחנו.
"איך מעיפים את האנשים מפה?!" לוגן נהם ואני חייכתי,שולף את אקדחי.
יריתי בתקרה.
הדי ג'יי שם לב והפסיק את המוזיקה.
"כולכם פאקינג מתפנים מפה עכשיו או שאלוהים בעצמו לא יוכל לעזור לכם!" נהמתי מטיח עוד שלושה כדורים בתקרה כזירוז.
כולם הזדרזו לצאת,הם יודעים שלא מתעסקים עם משפחת אולריק.

"תתחילו לחפש." פקדתי והבנים הנהנו- משנים צורה לצורתם הזאבית ביחד איתי.
יללנו והתחלנו לחפש.

זה לא לקח הרבה זמן עד שעלינו על שובל הריח המתוק שלו, אבל הרחתי שם עוד ריח- דם.
לוגן גירגר בכעס כאשר התפרצנו דרך הדלת האחורית- יוצאים לסמטה חשוכה.
התקדמנו לעבר המקור של הריח המתוק אשר היה מהול בדם עד שעיניינו פגשו בגופו הרפוי של ריין.
מה לעזאזל!?!
טום התקרב בוחן את גופו ומרחרח אותו.
בנים...הדופק שלו ממש נמוך! הוא נהם בכעס בתודעתנו.
לא.
לא.
לא.
נהמנו בכעס.
כולנו.
ביחד.
זה לא אפשרי.

לא.
אבא!תבוא מהר ותביא סיוע רפואי!אל תשאל שאלות!
שידרתי לאבי- אלכס.
בסדר אייס.בנים תרגעו.
את החלק השני הוא שידר לכולם.
אין לנו מה לעשות.
ישבנו.
אני שמרתי על הכניסה לסמטה דרך הרחוב,טום על הדלת ולוגן התיישב ליד ריין-מחמם את עורו הקפוא.
דקה.
שתיים.
שלוש.
ארבע.
חמש.
איפה הוא?!
שש.
שבע.
"היי בנים.איפה הוא?" אבי אלכס אמר בקול מרגיע ונכנס לסמטה.
לוגן זז,חושף את ריין.
"אוקיי," אבי פתח. ידעתי שהוא כועס הרגשתי את זה.
הכוח החזק של הלונה שיטח אותי ואת הבנים לאט לאט לאדמה. כיסינו את אוזנינו עם כפותינו.
יבבנו בכאב. אין מה לעשות.אנחנו זאבים אחרי הכל.
"אוי בנים אני מצטער כל כך חמודים שלי...הנה," הוא נשם עמוק משחרר את הלחץ ממנו.
תודה
תודה
תודה
"אין בעד מה.תראו הוא איבד הרבה דם......אני אצטרך שתרוצו איתו הביתה.אני אכין את החדר ואקרא לאבא אוקיי?" הוא שאל והנהנו.
לוגן התיישב בצורה שטוחה ואיפשר לאבא להשים את ריין על גבו.
התחלנו לרוץ.
אני מניח שאבא כבר היה בבית...

נ.מ. לוגן
הכל באשמתי.
אני שונא את זה.
הדם שלו מכתים את פרוותי כאשר אני רץ ונשימותיו הקטנות והקצובות מפחידות אותי.
אני מפחד.
מה יקרה לו.
האחוזה נגלתה בפניי ונכנסתי במהירות.
יללתי- מסמן להוריי שהגעתי.
"בוא." אבי-סבסטיאן הופיע בפרצוף חמור סבר וליווה אותי לקומה השנייה שבה היה חדר מרפאה.
טום ואייס,שכבר חזרו לצורת אדם, הורידו אותו מגבי והניחו אותו על המיטה.
"לוגן," אייס דיבר תוך כדי שהוא מכין דברים לטיפול
"תשאר בצורת זאב,ליתר ביטחון."
הנהנתי והתיישבתי.
אלכס נכנס והחל לטפל בו.
הוא הוריד את חולצתו וניקה את חזהו מלא הדם,חושף חור בצורת כדור.
התאפקתי לא לנהום על אבי עקב המגע שנוצר בינו לבין ריין.
מטופש נכון?
אני פאקינג מקנא.
"טום,פינצטה." אבי פקד בקול קשוח וטום מיהר להעביר לו אותה.
אבי שלף את הכדור מתוכו.
כדור שחור מלא בדם.
נהמתי,עצביי ביעבעו.
----
אבי סיים את הטיפול.
"בנים." הוא אמר בקול עצוב.
התאספנו מולו.
אני בצורתי החייתית והם בצורתם האנושית.
"אני מצטער אבל...הסיכויים שלו לחיות נמוכים.הוא גוסס.לפי החישובים שלי יש לו חמש שעות לחיות."
"מה?"
"מה?"
האחים שאלו בתיאום ואני יבבתי.
לרוב חלקנו את הרגשתנו ולכן היינו יותר רגישים.
הרגשתי שקורעים אותי מבפנים.
לא.
לא.
לא.
לא.
לא.
בקושי הספקנו להכיר.
להתקדם.
לעשות משהו.
לחיות ביחד.
לא ראיתי את הבנים בוכים כמעט אף פעם.
אבל זה קרה.
דמעות בוגדניות זלגו מעיניהם.
מזלי שאני לא אנושי עכשיו.
בנים ....בואו למועדון.
שידרתי להם והם הנהנו.
המועדון.
אח....
מקום מדהים.
אנחנו מענישים שם את האנשים שלא מקשיבים לנו או שלא עוקבים אחרי הוראות.
או כל דבר אחר.
אפשר לומר שאנחנו מוציאים שם עצבים.
הם הנהנו ופנינו לחדרים להתלבש.
------
עברה שעה ואפשר לומר שכבר פרקנו עצבים.
"בן זונה!" צרחתי מטיח בפרצופו אגרוף.
"לוגן בוא.אנחנו צריכים למצוא פיתרון." קולו של אייס נשמע באוזניי והתיישרתי- מהנהן.
רצנו לביתנו והתנקנו מדם.
אפשר לומר שהרגנו....
חמישה עד עשרה אנשים?
לא באמת ספרתי.
ירדנו לסלון והתיישבנו עם הורינו.
"בנים...יש רק פתרון אחד."
סבסטיאן החל לדבר
"זוכרים את טיה?"
הבנתי לאן הוא חותר ועיניי נפערו
"לא אבא!אנחנו לא הופכים אותו לזה! הוא...הוא...זה יהרוס אותו...הוא ישתגע...."
צרחתי
"שקט!" הוא נהם והתנשפתי
"זו הדרך היחידה האפשרית,אחרת הוא ימות.
טיה תלמד אתכם איך לנהוג בו.יש לו עקרונות טובים.הוא יהיה בסדר."
הנדתי בראשי
"אבא זה מטורף!" אייס הפציר
"אתם מעדיפים שהוא ימות?" אבי שאל בקור.
הנדנו בראשנו.
"יופי.החלטנו.אני אתקשר אלייה והיא תבוא"
הורינו קמו פנו לחדר העבודה.
"טום...לוגן..." אייס מלמל
"אני לא חושב שהוא יעמוד בזה."
חייכתי בעצב
"נותר רק לקוות."
_-------

דפיקה נשמעה על דלתנו כעבור עשרים דקות.
ניגשנו לדלת ואני פתחתי אותה.
אישה אפרו אמריקאית מוכרת עמדה בדלת.
"אוי יפים שלי בואו הנה!" היא חייכה ובשיא המהירות עטפה את שלושתנו בחיבוק.
טיה.
שערה הכהה היה אסוף בצמות שזורות בחוטי כסף,על גופה ישבה שמלה רופפת בצבע כסוף ועינייה הזהובות הדגישו את איפורה.
"כיף לראות אותך טיה." טום חייך.
"אוי בנים....אני מצטערת." היא חייכה חיוך עצוב.
"בואו נשב יש לנו על מה לדבר."
היא נכנסה בטבעיות לבית כאילו הוא ביתה שלה .
האישה שלקחה חלק גדול בחיינו ישבה בניחותא על הספא.
"תקשיבו. זה תהליך קל, לפחות מהצד שלי. אבל זה יגרום לו כאב.והרבה. הוא יצטרך שמישהו יהיה איתו לא משנה מתי. הוא עומד לצרוח ולהילחם כדי לזוז.אל תתנו לו. כאשר זה ייסתיים תצטרכו לבדוק שהוא לא משתגע ולקחת אותו לצוד. רק חיות.לא בני אדם. רוב הסיכויים שהוא לא יזכור אתכם.תבנו אמון.
בשבוע הראשון הוא יהיה חייתי ולאט לאט יחזור לנורמה."
הנהנו
והראנו לה איפה הוא.
הוא שכב במיטה והלוח שהציג את פעימות ליבו בקושי זז. פעימה אחת בכל עשר עד עשרים שניות.
היא רכנה מעליו.
"בהצלחה בנים."
ניביה נשלפו ונתקעו בבשרו.
עיניו נפקחו בבהלה וצרחה חזקה הרעידה את החדר.