הזאבים שלי

פרק 15

נ.מ. אייס
הוא צורח.
כל הזמן.
העיניים שלו נסגרו כעבור כמה זמן וטיה הלכה כעבור כמה זמן.
לשניהם לא שמתי לב.
סיכמנו שאני במשמרת הראשונה איתו.
כל צרחה שלו שברה אותי.
כואב לי עליו.
כואב לו.
אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה.
תחשבו שיש לכם גינה יפה וקטנה שבדיוק התחלתם לטפח....אבל אז היא נובלת בלי שום סיבה אחרי שהשקעתם את כולכם בה.
ככה הרגשתי.
זה הולך בערך ככה.
צרחה,הפסקה של כמה שניות,צרחה,הפסקה .
אני פה כבר שעתיים.
אין לי אומץ להסיר את עיניי ממנו אני מפחד.
אייס אהוב....מה המצב?
אלכס שואל בראשי
אבא הוא פשוט...אני לא יודע ...
אני באמת לא יודע.
תקשיב תפתח את הלפטופ ותתחיל לעבוד.זה יעסיק אותך....
הוא הציע והסכמתי בכובד ראש.
פתחתי את הלפטופ ועברתי על מסמכים.
-------

הוא ככה שבוע.
פאקינג שבוע.
ובתור האגרסיבי במשפחה (אחרי אבא סבסטיאן כמובן...) רצחתי כבר 30 אנשים.
אני לא עומד בזה.
אני פשוט קורס.
אני והאחים.
זה נוראי.
בגלל השמיעה של אנשי הזאב אני שומע אותו מתווך של חמש מאות מטר.
אני סובל.
הוא סובל.

בנים!הוא  זז בואו דחוף!
טום משדר בראשי ואני מייד מכבה את הנייד- רץ למעלה.
נכנסתי לחדר ביחד עם לוגן וראיתי את טום אוחז בידו של ריין שפשוט נעה כל הזמן.
הוא פרכס, מרעיד את המיטה.
"תתכוננו!" צעקתי.
ידענו מה זה אומר.
אסור לנו להראות מאיימים אבל אנחנו חייבים להראות שיש לנו שליטה.
ואז קרה דבר מוזר ומבעית.
הצבע בשערו הפך אט אט ללבן כמו הירח,גופו החוויר ונהמה של כאב בקעה מפיו.
עיניו נפתחו.
וזזו ללא הפסקה.
סורקות כל פינה ופינה בחדר אך מדלגות על שלושתינו למרות שעמדנו ממש מול המיטה.
ואז עיניו נעצרו עלינו.
הוא סקר את שלושתנו מכף רגל ועד ראש וגרגור בקע מפיו.
הוא קם לאט מהמיטה.
כאילו מותח את הרגע ואז השתופף לתנוחת זינוק חייתית.
זה הסימן שלנו.
הוא לא זוכר אותנו.
היצר החייתי שולט בו.
לא.
לא.
לא.
לא.
אנחנו נזכיר לו הכל.
אני נשבע.

תוך שבריר שנייה הוא החזיק בראשו של טום ומתח אותו הצידה- חושף את צווארו.
לא.
לוגן חשב בדיוק כמוני.
זינקתי מעיף את ריין מטום.
"ריין,אלו אנחנו." אמרתי בקול דומיננטי וחזק , החוק הראשון:
להראות שאתה חזק יותר. תמיד.
"אני אייס." המשכתי
"לוגן"
"טום"
כל אחד הציג את עצמו.
ריין היה שפוף וחשף את ניביו.
נשארה רק אופציה אחת.

נ.מ. ריין

אני רוצה לרוץ אליהם ולחבק אותם.
לומר להם שהכל בסדר.
אבל זה לא נכון.
אני רוצה לרצוח אותם.
אני רוצה את הדם שלהם.
כן.
אני עומד למצוץ להם את הדם עד שלא ישאר דבר.
כל אחד ואחד מהם.
הם כלום בשבילי
רק טרף.

לא.
לא, ריין הם אוהבים אותך הם בצד שלך. תתיישר קדימה.
אל תתן לזה לשלוט בך.

אני זוכר במעורפל מה קרה.
התעלפתי עקב אובדן דם.
גססתי.
ננשכתי.
והנה אני עכשיו.

ניסיתי ליישר את גבי.
להשתלט על היצר.
הצלחתי.
גבי חרק,מתיישר כמו מכונה לא משומנת.

אני יכול לתקוף אותם ככה.
הם יהיו טעימים.

לא אתה לא יכול.
כן.
לא.
כן.
לא.
כן.

יבבתי בכאב.

אני נקרע מבפנים.
התכווצתי לכדור.
"אבא בוא!" צעקה נשמעה, קול עמוק וחזק- טום.
הם פה.
טום.
אייס.
לוגן.
הם פה הכל בסדר.
"תזוזו." קול נוסף נשמע.
מי זה?
מי זה?
מי זה?
אני חייב להכיר אותו.
ראיתי מושלם כאשר קמתי אבל עכשיו הכל מטושטש.
דמות גדולה ניצבה מולי והושיטה את ידה קדימה בניסיון לגעת בי.
נהמתי בחוזקה- מזהיר אותה ומתכווץ עוד יותר.

קדימה ריין אתה יותר חזק מהצל הזה.
אתה יכול לקום ולקרוע לו את הגרון.
"ריין תרגע זה יעזור לך." הקול של לוגן הפציר מהצד.
ניסיתי להקשיב לו.
שיניתי את סגנון ישיבתי לישיבה מזרחית.
תרגע.
תרגע.
תרגע.

קליק

משהו קר התהדק על צווארי וראייתי חזרה לעצמה.
שקט מופתי שרר במחשבתי.
ידי עלו במהירות לצווארי מגששות את החפץ הקר.
זה היה קולר.
הדמות התרחקה ממני- סבסטיאן.
"ריין הכל טוב. אלו אנחנו...." טום לחש.
קמתי מתיישר.
יש לי יתרון פיזי עליהם.
אז אם הם יעשו משהו אני אטפל בזה לבדי.
הם היו גבוהים ממני.
הרמתי את ראשי.
"הכל טוב ריין?" לוגן לחש.
שמתי לב שהם היו בכוננות.
הנהנתי בכבדות.
הכל כל כך קל עכשיו בגוף החדש.
אני לא מוגבל יותר.
סבסטיאן עזב את החדר.

סקרתי את הבנים ופתחתי את פי.
אני יכול לדבר?
לא.
אופ.
'היי...' סימנתי.
הם חייכו
"אתה בסדר או שתרצח אותנו אם נתקרב אלייך...." אייס שאל וגיכחתי.
'הכל טוב...אפילו יותר מטוב.'
ואז נזכרתי במה שקרה אתמול בערב.
הוא כמעט הרג אותי.
הוא השחיט אותי.
'כמה זמן עבר?' סימנתי
"שבוע...."
הנהנתי.
והתיישבתי על הספה.
מוזר...אני כבר לא נושם אוטומטית ...
אני צריך אוויר?
הם התיישבו מולי.
"ריין," לוגן פתח בקול עצוב "ראינו את הסרטון ..."