The last dance of revenge

ולריו

נקודת מבט- לונה

עבר כבר חודש, אני חושבת, לא ממש שמתי לב לזמן. הם שמו אותי בחדר חשוך ומעופש, שלשלאות השתלשלו מהתקרה, הגרון שלי כבר שורף כל כך, בכל יום הם מביאים לי שתי כוסות של מים, בבוקר ובערב.

מדי פעם נכנס אחד החיילים לענות אותי, לגרום לי להיכנע ולשחרר מידע על המאפיה האיטלקית, כל מיני בונקרים, עסקאות קרבות, מעבדות סמים וכו׳.

ידעתי על הכל, כל פאקינג פרט. אבל לא נכנעתי, אמרתי שאני לא יודעת, שבגלל שאני אישה הם לא חלקו איתי את המידע הזה, אבל הם ידעו כמה אני מועילה למאפיה בזכות הכישורים הטבעיים שלי. הם יודעים שאני יודעת.

ירדתי הרבה במשקל, גופי היה קטן וחלש. הכאב בער בי.

הדלת נפתחה ואור חזק בקע מהפתח הקטן, כיסיתי את עיני במהרה, לפתע האור נחסם על ידי גוף גדול, המשכתי להסתכל, התרגלתי אל האור ופניו נגלו לפני.

״דמיאן״ אמרתי בחיוך, צחוק גדול נשמע מהגבר, ״דמיאן?״ הוא שאל בחיוך, מבט מבולבל עלה על פני, כיווצתי את גבותיי, ״הבן זונה האיטלקי בחיים לא ימצא אותך שדה קטנה, תוותרי, כבר לא אכפת להם ממך״ הוא אמר ואז פניו האמיתיות נגלו לפני.

סלבה, המענה הקבוע שלי, פאק. חשבתי שהוא דמיאן, ההזיות מכות בי מדי יום, ובכל פעם הוא מצליח לשבור את תקוותי, אולי באמת הוא לא יבוא, אולי דמיאן שכח ממני.

לא. אסור לי להישבר.

״הוא יבוא בסוף, הוא ירצח את כולכם ויציל אותי, ואני נשבעת בילד שלי, שאני, אני פאקינג אעזור לו לרצוח כל אחד ואחד מכם בעינויים קשים כל כך, אתה תבכה ותתחנן לרחמים, אבל בחיים לא תקבל אותם, פאקינג בחיים!״ נהמתי עליו וחיוך מעוות נפרש על שפתיי.

פניו של סלבה התעוותו בזעם, היא צעד אליי אך אני לא זזתי מילימטר, לא מראה לו שאני כבר מותשת ומפחדת פחד מוות מהמכות הקרבות.

הוא התכופף לישיבת צפרדע, אחז בסנטרי והכריח אותי להסתכל אל תוך עיניו הדוחות, סלבה היה גבר נאה, שיערו היה בלונדיני, עיניו כחולות ובהירות, אפו סולד ומלכותי, שפתיו היו בשרניות ואדומות כדם, גופו היה שרירי ופניו כאילו פוסלו באבן.

אך מבפנים היה בן אדם דוחה, ועיניו שידרו זאת ללא מסכות מיותרות.

״בחלומות הלילה שלך הכל יכול לקרות, אבל גם את זה אני אמנע ממך, אני אמנע ממך שינה שלווה, אני אמנע ממך להרגיש משוחררת, את פאקינג שלי לונה״ הוא נהם עליי, ואז קם ונעמד מעליי, ״פאקינג שלי!״ הוא צרח ובעט בחוזקה אל בטני.