פרק 20

222 19 7
                                    

"אז התנשקתם?" שאל דניאל כשליאו סיים את הסיפור שלו. הילד הנהן.
"ואז הוא ישן אצלך בבית?" הנהון נוסף בתגובה. "והיה לך סיוט, הוא עזר לך ונישקת אותו, ובעצם אמרת לו שאתה יכול לנסות להתאהב בו?" דניאל היה המום מהאומץ שקיבל הנער.
"משהו כזה" ליאו מלמל, הוא הרגיש פתאום כל כך טיפש, רוי בטח חושב שהוא טיפש.
"כשהוא יצא מהבית שלך הבוקר כדי ללכת להתכונן לבית הספר,דיברת איתו?" דניאל שאל אותו, ממש שמח בשביל החבר הכי טוב שלו. "אני לא זוכר הרבה, הוא התעורר מוקדם, העיר אותי ואמר לי שהוא צריך לחזור לבית שלו להתכונן לבית הספר, נישק אותי והלך, נרדמתי אחרי זה ולא הלכתי בית ספר כמו שאתה יודע" ליאו היה קצת מבולבל לגבי הסיבה שדניאל שאל על זה.
"דיברתם היום?" הוא שאל שוב.
"הממ לא, האמת שלא, הוא לא שלח לי הודעה או התקשר אליי כל היום" ליאו היה קצת מאוכזב כשחשב על זה.
"אז למה לא שלחת לו הודעה?" דניאל גלגל את עיניו בתסכול.
"לעזאזל לא, אני לא שולח הודעות ראשון" הוא כמעט צעק, ידיו קצת רועדות.
"אתה מתנהג כמו תלמידת בית ספר מאוהבת או משהו כזה" דניאל גלגל את עיניו שוב, חיוך מתגרה על פניו.
"טוב, אני באמת תלמיד בית ספר, לא מאוהב או מה שלא אמרת שם" הוא מלמל בשקט, קצת נבוך.
"קודם כל אתה צריך באמת להגיע לבית הספר כדי להיות תלמיד בית ספר"
"לך תזדיין דניאל אני בא לבית הספר" חיוך מאוד מזויף וכועס על פניו. "כן בערך פעם בשנה" התגרה דניאל, הילד כמעט סטר לו אם לא הצליל של ההודעה שקיבל שעצרה אותו.
"היי ליאו, סליחה שלא שלחתי לך הודעה קודם, בית הספר היה כמו גיהנום היום והיה לי אימון כדורגל, בכל מקרה אני חושב שיש לנו כמה דברים לדבר עליהם, אני אתקשר אלייך מאוחר יותר?" ליאו כמעט התעלף מההודעה, הוא הרגיש שהוא עומד לבכות, המוח שלו מיד התחיל לחשוב יותר מדי, הוא לא יכול היה לנשום שוב כמו שצריך, הגוף שלו הרגיש מרוקן, הוא הרגיש את החומה שבנה לעצמו,את החומה של לא להרגיש כלום חוזרת שוב.
רוי קרא לו ליאו.
רוי מעולם לא קרא לו ליאו.
"לעזאזל אני כל כך טיפש-" ליאו צעק בתסכול. "אוי אלוהים התינוק שלי השיג חבר-" צעק דניאל באותו זמן ממש.
"מה לעזאזל אמרת עכשיו?" שני הבנים, שוב, אמרו באותו הזמן.
"אתה קודם" אמר דניאל, ורצה לדעת מה קורה במוחו של הקטן יותר.
"הוא קרא לי פאקינג ליאו דניאל" אמר ליאו, משך את שיערו בתסכול.
"כי זה השם שלך?" הגבות של דניאל התרוממו בשאלה, מה לעזאזל קורה בראש שלו?.
"הוא מעולם לא קרא לי בשם שלי, אפילו לא בפעם הראשונה שנפגשנו" הוא הסביר את עצמו, והרגיש שוב מותש.
"ליאו, אתה פשוט שוב ​​חושב יותר מדי, אתה צריך להירגע קצת-" דניאל באמת ניסה להכניס קצת הגיון לילד העצבני, אבל כל מה שהוא קיבל בתמורה הייתה הבעה חסרת רגש. "הוא בטח חושב שאני טיפש, קדימה דני, תסתכל עליי" הוא לחש את שלוש המילים האחרונות והצביע על עצמו. "איך יכולתי לעשות לו את זה? מגיע לו כל כך הרבה יותר טוב, מגיע לו מישהו שיכול לאהוב אותו ולתת לו את העולם, הוא מדהים, הוא כל כך יפה, ועדין, ודואג ואוהב ו..ואני פשוט לא מגיע לו, אני לא ראוי לכל זה, אני שבור מכדי לאהוב אותו כמו שמגיע לו" רוי כמעט שכנע אותו אמש, אבל ליאו ידע טוב יותר מזה שהוא לא ראוי להיות מאושר.
"ליאו, אם יש אדם אחד בעולם הזה שמגיע לו להיות מאושר, זה אתה, עברת כל כך הרבה כאב בחייך, הוא אמר שהוא מאוהב בך ליאו! זה מדהים! אתה לא יכול להיות אנוכי בעניין הזה ולעזוב אותו רק בגלל שאתה מפחד, ואתה לא יכול להגיד שזה בגלל שאתה לא ראוי לו, אתה יודע שזה לא נכון, זה בגלל שאתה מחבב אותו ואתה מפחד בגלל שהוא גורם לך להרגיש דברים שלא הרגשת הרבה זמן, לא להרגיש שום דבר אולי הייתה דרך קלה לברוח עבורך עד עכשיו, אבל אתה לא יכול לחסום את עצמך לנצח, יש כל כך הרבה רגשות יפים בעולם הזה, אתה לא יכול להמשיך להיות מרוקן וסגור למשך שארית חייך, אתה צריך לתת לעצמך להיפתח, אתה צריך לשחרר את עצמך, אתה צריך לתת לעצמך להרגיש, לבכות, לאהוב, זה מגיע לך, מגיע לך כל האושר בעולם הדפוק הזה".
ועם זה דניאל חיבק אותו, וליאו הרגיש קצת יותר טוב, ואולי, רק אולי, הוא התחיל להאמין עמוק בלב שלו שהוא כן ראוי להיות מאושר.

numbDonde viven las historias. Descúbrelo ahora