פרק 10// זיכרונות

97 11 23
                                    

ניקו התעורר, מזדקף במיטה. לרגע לא הצליח לזהות היכן הוא נמצא, והפחד עלה בו. הוא נאבק לנשום, הוא הושיט את ידו מעבר למיטה - אבל מצא רק סדינים קרים.

וויל לא היה כאן.

עדיין נתפס באמצע הסיוט, האימה גרמה ללב שלו לרעום בחזהו. הוא אילץ לעצום את עיניו, מתעלם מהאינסטינקטים שלו שצועקים לא, ונשם נשימה עמוקה, ואז נשימה נוספת, עד שהלב הדוהר שלו התחיל להאט.

אתה בסדר. אתה בטוח. וכך גם הוא.

ניקו פקח את עיניו, סורק שוב את החדר החשוך. זכרונות הסיוט נשארו במוחו, מרושע ורודף, מסרב להידחק. בנשימה יציבה הוא קם מהמיטה והלך למרפסת, פותח את הדלתות.

הקור פילח את בגדי הלילה שלו, וניקו רעד, אבל האוויר היה מרגיע על פניו הבוערות, השיש קר כקרח מתחת לרגליו היחפות. הוא רכן מעל המעקה של המרפסת, בוהה בעיר שרועה לפניו.

הסיוטים שלו תמיד הכילו את האנשים שהוא הרג, אבל עכשיו הוא חלם על העינויים של וויל. זה הפריע לו, וגרם לאשמה לחזור במהירות. הוא הניד בראשו, מנסה להפיג את הזיכרונות.

הוא רצה לרוץ למגדל המרפא לבדוק את הנסיך, אבל הוא ידע שוויל יהיה בסדר - היו לו שומרים, כמו גם המרפאים והמכשפים ששומרים עליו.

ניקו נסוג מהמעקה, בוהה בו לאור הלפיד. זיכרונות ישנים מארמון הצל צצו, וניקו כמעט יכול היה לראות אותו: יושב על המעקה, ידיים עטויות כפפות לופתות את הספר שגנב מהמדף של ניקו, עיני האוקיינוס בוהקות בשמש החורפית בזמן שהוא חייך לניקו חיוך ערמומי ואמר, עשה לִי.

הזיכרון כאב לניקו, והוא הסתובב והוציא אותו מדעתו כשחזר למיטה. מכורבל מתחת לשמיכות בהה בקיר.

חמישה ימים. חמישה ימים עד החתונה. אם וויל בכלל היה ער עד אז.

הוא עצם את עיניו ונרדם.

☀️☀️☀️

לאחר מספר משמרות שמירה, ניקו הלך למגדל המרפא כדי לבדוק מה מצבו של וויל. מה שהוא לא ציפה היה לראות את אפולו, נעמי וג'לגאן מרחפים מעל מיטתו של הנסיך.

מזגו של ניקו התלקח, והוא הסתכל על ג'לגאן. "אתה לא רצוי כאן."

"יש לי זכות לראות את ארוסי," ג'לגן נהם בחזרה.

"אני--" התחיל ניקו, אבל נעמי צעדה בין שני הגברים, נתנה בהם מבטים קרים, סתמה לו את הפה.

"שניכם או תשתקו או תלחמו באולם. המרפא הראשי והקוסמת יהיו כאן בכל רגע כדי להעריך את מצבו, והם לא צריכים את שניכם ואת השטויות שלכם. האם אני ברור?"

המום מהטון שלה, ניקו מצא את עצמו מהנהן. "כן, הוד מעלתך." אחרי כל הזמן הזה של עבודה איתה, הוא מעולם לא ראה אותה כועסת כל כך; בדרך כלל היא הייתה רגועה למזגו של אפולו.

ואני קם (3)- מתורגם (סולאנג׳לו)Where stories live. Discover now